סוד השנים עשר של האבן עזרא

סוד השנים עשר של האבן עזרא

הרבה ויכוחי סרק היו במשך כל הדורות על פיענוח הסוד של האבן עזרא, בזמן שהסוד גלוי לכל לומד אבן עזרא ומבין דבר מתוך דבר שזה – המבין דבר מתוך דבר – יסוד לימוד ראשוני בלימוד תנ"ך וחז"ל ושאר ספרי מחשבת ישראל, עד כדי כך שאפי' השולחן ערוך שאמור להיות שולחן ערוך כמשמעו ממש, גם נפסק שאין פוסק יכול לפסוק אך ורק שהוא בעל מבין דבר מתוך דבר.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ד

חייב אדם לשלש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים; שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה, קורא ג' מהם בתורה שבכתב, ובג' תורה שבעל פה, ובג' יבין דבר מתוך דבר. ע"כ.

מתשע שעות לימוד ביום, הוא צריך לעסוק שליש שעות בהבנת דבר מתוך דבר.

לומר שהשפה, המילים, והפשט, משקרות. התוכן המחשבתית הבסיסית של התורה שזה מושגת אך ורק על ידיי הבנת דבר מתוך דבר ?! היא היא האמת היחידי שהלומד חייב להגיע אליהם.

האבן עזרא מלמד אותנו שוב ושוב שהטעמים\התוכן עיקר והשפה היא רק אמצעי (אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק כג) ודעת הלשון איננה דעת בעצמה, כי אם כנגד אחר שיבין. אם בשפה כך, ק"ו בסיפור התנכי ואפי' המצוות עצמן אין בהם דעת בעצמם רק ניתנו לצורך הזמן המקום של רמת ההמוני. כי.. "אם בארץ הודו, אין צורך למשפט גנבה ורציחה ועשק ועדות שקר" כלשונו הטהור.

ההמונים ובעלי כת ההשקפה (= בעלי הזרוע כלשונו של הספורנו הידוע) היו צריכים לשרוף את האבן עזרא לא מפני הסודות, הרמזים, החידות שלו. רק על דברים הברורים שכתב. כל העוסק באבן עזרא מקבל חינוך טוב אייך לומדים תורה ונ"ך וחז"ל ואת זה האבן עזרא הצליח לעשות כמו משה רבינו עצמו וכמו עזרא הסופר.

חז"ל והאבן עזרא הרמב"ם והרמב"ן ידעו לתת לנו את כללי היסודיים והבסיסיים ביותר.

ששכל האדם הוא כבוד השם (רמב"ם בחגיגה).

שהבינה\התבונה לפני התורה (חז"ל, אותיות דרבי עקיבא).

שמבחינת הבינה\השכל ?! הקדמונים ואנו שווים.

1, "רוח אל עשתנו כלנו ומחומר קורצו הקדמונים כמונו" (אבן עזרא).

2, "כי בזה האפן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים גדול מזה" בחדוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ" (ספורנו).

ושדבר השם (= נבואה) ?! גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה. (רמב"ן)

אז אם לשרוף את האבן עזרא אז קודם צריך לשרוף את תורת משה עצמו וספרות חז"ל ורק אחר כך את הראשונים. כי בכל אלה יש את הסגולות שאתם – כת ההשקפה וכת עובדי האלילים המודרניים כמו אתאיזם ודת הקפיטליזם – לא תכלו לחיות עמם.

אחרי ההקדמה אפשר להתחיל בנושא האשכול.

ובכן מהי סוד השנים עשר ?

האבן עזרא אומר (בדברים א' ב') ואם תבין סוד (השרים) [צ"ל: השנים] עשר, גם ויכתוב משה (דברים לא, כב), והכנעני אז בארץ (ברא' יב, ו), בהר ד' יראה (שם כב, יד), והנה ערשו ערש ברזל, (דברים ג, יא) תכיר האמת.

ולפיענוח הסוד הזה נכתבו כאלה שטויות שמיד מרגישים שכל אלה לא למדו אבן עזרא מימיהם או למדו כמו תרנגול בבני אדם. או כמובן אלה שרצו כביכול להיות נאמנים לאבן עזרא ולהמשיך לשמור את הסוד כסוד.

לטורח מיותר תהיה לי ולכם להביא את כל סוגי הפיענוחים, מי שרוצה יכול לעיין בספרו הנפלא של אוריאל סימון "אזן מלין תבחן" כל פרק י"ג בספרו (למה לא אקדיש את פרק י"ב ? ) מוקדשת לסוד הנ"ל.

אבל בכל זאת אני הביא שני הפיענוחים העיקרים. (בלשון פשוטה שלי.)

1, האבן עזרא מרמז כביכול שהוסיפו לתורה 12 פסוקים. כלומר לא משה כתב אותם, רק נביאים מאוחרים הוסיפו לתורה. כי בפסוקים האלה אנו רואים אנכרוניזם. כלומר משה לא יכול לכתוב והכנעני אז בארץ, משה לא היה יכול לכתוב את מתו וכדומה.

את הדעה הזאת אי אפשר לקבל כי האבן עזרא עצמו מונה יותר משנים עשר. להפך הוא אומר סוד שנים עשר ומוסיף לראיה את פסוקים אנכרוניזמים. כלומר סוד השנים עשר לא אנכרוניזם והפסוקים האנכרוניזמים הם ראיה שהסוד השנים עשר נכון.

לסיכום: האבן עזרא לא דיבר על שנים עשר פסוקים אנכרוניזמים כי הוא בעצמו מוסיף עוד כמה כאלה באותו משפט לעיל. אז מה הטעם לספור שנים עשר ולהוסיף עוד כמה ?

אם השנים עשר היו שנים עשר פסוקים אנכרוניזמים ברצף ? אז אפשר היה להבין שהוא מצביע עליהם ומוסיף עוד כמה כאלה. אבל אין שנים עשר פסוקים כאלה ברצף, הרי מדובר על השמונה פסוקים אחרונים בדברים וכמה בתחילתו. (ואם התכוון לכל הפרק האחרון (שפינוזה) שהם שנים עשר פסוקים ? אז באותו היגיון תאמר על כל ספר דברים שלא כתב משה, הרי בתחילתו ובסופו נשמע שלא משה כתב את ספר דברים והספר רק מצטט נאומו לבני ישראל. המצטט אפי לא שמר על המילים ועל המשפטים של משה רק את תכונו התבוני של הנאום. או שהמצטט כן שמר אימונים למילים ומשה עצמו לא שמר על המילים והמשפטים (למשל, מעל עשרים הבדלים בין עשרת הדיברות של שמות ודברים) שהאלוהים אמר בסיני.)

2, הפיענוח הכמעט נכון, שעלה עליו ברוך שפינוזה באחד מכמה תזות מוזרות שלו (הקללות או הפרק האחרון בדברים), היא, שמדובר על שנים עשר אבנים שכתבו עליו את התורה שלבסוף בנוי עמם את המזבח.

שפינוזה באופן מוזר מאוד, חושב שהאבן עזרא מרמז על כך שאי אפשר שכל הספר ייכתב על אבנים בגודל המזבח. כלומר שספרו של משה המקורי היית קטן יותר בהרבה ממה שיש לנו היום. הרי האבן עזרא אומר במפורש והקמת לך אבנים גדולות (דברים כז ב') להכיל התורה (= האבנים צריכות להיות מספיק גדולות להכיל את כל התורה.)

הרס"ג עוד לפני האבן עזרא חשב לומר שאם האבנים לא היו גדולים מספיק אז נכתב עליו רק המצוות. והאבן עזרא מצטט את הרס"ג ומסכים ואומר "יפה אמר".

כלומר האבן עזרא לא חשב שעל האבנים נכתב כל התורה או שהיו מספיק גדולות להכיל את כל התורה.

אם האבן עזרא עצמו לא ראה בעיה עם קושיית שפינוזה אייך נכנס כל התורה באבנים קטנים כביכול. אז אייך אפשר לומר שאת זה האבן עזרא רוצה לרמז ?

אחרי ששללנו את שני הפיענוחים העיקרים. אפשר לבוא לפשט הפשוט שהאבן עזרא רמז עליו (?!). הוא לא רומז הוא פשוט אומר ברחל בתך הקטנה שכל לומד תורה, שמבין דבר מתוך דבר, רואה מיד בלעדיו. (ועיקר ההסבר כבר נתתי הרבה פעמים בפורום כאן.)

ובכן משה מצווה את זקני ישראל ואת העם. דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

האבן עזרא אומר מה שכל לומד תורה יודע, שעוד לא היו בזמנם כלי כתב. לא מוזכר שום כתב ומכתב בתורה בכל אורך סיפור התורה. היה חריטה על אבנים כמו לוחות הברית וכמו צווי משה לבני ישראל לעיל. ומה שכן היה כנראה זה מגילות קטנות שלא מחזיקות הרבה זמן. ולכן חז"ל הבינו שמגילות מגילות קיבלו בני ישראל. (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ס עמוד א) א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, ראו אצל חידושי הגרי"ז סימן קנה: והנה בוילך (ל"א, י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגו'. ונראה דהנה תורה חתומה ניתנה, ועד שנאמר זה היו דברי תורה מגילות ונלמדו בע"פ,

בכל אופן על פי פשט התורה לא חתומה ניתנה הרי זקני ישראל צריכים לחרוט אותה באבן בארץ ישראל. כלומר לפני כן לא היית שום ספר תורה. (כל פעם שמוזכר כתיבת "ספר" בתורה (כמו וכתב לה "ספר" כריתות, ויקח "ספר" הברית, על "ספר" עד תמם. ועוד ועוד) הכוונה למגילה ולא לספר. ספר = מכתב\מגילה ולא ספר שלם.)

גם בארץ ישראל יהושע לא כתב רק את משנה תורת משה על אבני המזבח. שלפי הפשט כתב אך ורק את הברכות והקללות.

יהושע פרק ח (ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: (לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: (לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:(לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:

בכל אופן ברור לכל לומד תורה שהספר התורה שיש לנו היום לא נכתב על ידי משה ולא על ידי יהושע, רק אחרי הרבה מאוד שנים.

אילו משה היה כותב אותה והיו כבר כלי כתב לכתוב ספרים שלמים וחוקי\כללי כתיב וכתב ? אז מה הטעם במצווה הנ"ל שהוא מצווה את זקני ישראל לחרוט את דבריו על אבנים ? ועוד, משה לא היה מצטט את דבר האלוהים מהר סיני בדברים עם מעל עשרים הבדלים מעשרת הדברות מחומש שמות.

הטענה (הכלל) של האבן עזרא שאין שמורים על הכתיב רק על התוכן\טעמים ("על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן") רלוונטי בעיקר בזמנים שעוד לא היו חוקי כתיב וכתב. כלומר הכל נלמד בע"פ.

ולכן שמשה חוזר אחרי ארבעים שנה לספר מה האלוהים אמר בהר סיני ?! הוא לא שומר על מילים ולא על משפטים שלימים, ואפי על סיבות המצוות כמו מצוות שבת למה ? בגלל ששת ימי בראשית בשמות. ובגלל יציאת מצריים בדברים.

כל זה אפשרי אך ורק שעוד לא היו המושג ספרים וכללי כתיב, לא רק אצלינו רק בשום אומה ואומה בעולם.

(ברצוני להביא לכם ממצאים  חדשים שלכאורה משמע שעוד בגלות בבל עוד כתבו על לוחות. לוחות בכתב יתדות מלפני 2,500 שנה מלמדים על חיי היומיום של גולי בבל עוד אחד על נהרות בבל | יהושע גרינברג    בהמשך אני מעתיק את כל המאמרים האלה)

היום כבר דיי ברור מההיסטוריה של כל האומות שבאמת המושג חיבור ספרים שלמים היית מאוחרת מאוד. כלומר המצאת כלי הכתיבה וכללי כתיב שתהיה כבר ממש המוני שתאפשר לכל דורש שיחזיק אצלו ספר שלם ? זאת תקופה מאוחרת מאוד.

שעזרה הסופר אחליף את כתב העברי לאשורית, כנראה כבר היו ספרים או חלקי ספרים. בכל אופן כל מעתיקי המגילות בכל הדורות שמרו בקנאות על המגילות ומחבר המקרא (שכנראה היה עזרא הסופר הרי חז"ל אומרים שאילולי משה נתן את התורה אז עזרה היה נותן תורה) שהאבן עזרא קורא לו "מסדר הפרשיות" אעתיק את המגילות כמו שהיו. כי אם רצה לזייף ולטעון שמשה כתב אותו ? אז אין סיבה למה עשה הכל שכל מבין יראה מיד שזה מזוייף ח"ו. מה ? לא ידע מה כתוב בשמות עד כדי כך שבדברים שינה את כל הצורה של עשרת הדיברות ? הוא לא ידע למה צריכים אנו לשמור שבת שהמציא לו מהבטן חידוש חדש על יציאת מצריים ?

ואם משה עצמו שמצטט את האלוהים בנאומו לאומה לפני מותו לא שומר על מילים ועל משפטים שלמים וגם על סיבות המצוות כנ"ל ?! כך גם מעתיקי המגילות בכל הדורות עד חיבור המקרא, לא שמרו על מילים ועל משפטים רק על התוכן התבוני שבמגילות.

(אני מוסיף לכאן טיעון שכתבתי בזמנו ואני לא רואה את זה כאן בדף. ובכן, לכאורה היית לנו את ארון הברית ששם היו הלוחות הברית המקוריות. אם כך, סופר המקרא היה אמור לרוץ לארון הברית ולבדוק מהי הגירסה הנכונה בין המגילות שהיה לו. ואם לא עשה זאת, אז כנראה כבר לא היה ארון ברית, אל כורחנו, סופר המקרא היה אחרי סוף בית ראשון הרי עד אז עוד היית לנו את ארון הברית עם לוחות הברית ואפשר היה לתקן את הגירסה)

חז"ל וכל חכמי ולומדי הדורות הבינו כפשוטו שקדושת התורה היא לא בטקסט רק בתוכן התבוני שעבר מאז האדם התבוני הראשון עד הכניסה לארץ ישראל.

כלומר גאולת עם ישראל וכל העמים תהיה אך ורק אם כל בני אנוש יאמצו את החשיבה הבסיסית של תורת משה שהוא היה אחרון הפילוסופים האמיתיים מאז אדם התבוני הראשון. ומהי החשיבה הבסיסית של התורה כבר כתבתי הרבה פעמים בכל הזדמנות שהיית לי.

לסיכום:

האבן עזרא מצביע על מצוות כתיבת התורה על אבנים (= סוד שנים עשר אבנים) שלא היית עוד כללי כתיב וכתב וכלי כתיב, והתפתחות כלי הכתב וכללי כתיב היא מאוחרת מאוד.

לראיה שמחבר המקרא לא שיקר ולא רצה להסתיר את עצם חיבור הספר בזמן מאוחרת, הוא – האבן עזרא – מביא חלק מפסוקי אנכרוניזמים הרבים שיש בתורה ובנ"ך.

שוב: עצם צווי משה לזקני ישראל לכתוב את התורה או חלק המצוות על אבנים ?! מספיק לכל בר דעת להבין שזאת היית המציאות ההיסטורית אז. שלמדו בע"פ ונכתבו על מגילות בלי שמירה על מילים ומשפטים כנ"ל העיקר התוכן התבוני.

משה לעולם לא כתב את התורה כמו שהיא אצלינו כי פשוט זה לא היית אפשרי טכנית. אבל דברו ובעיקר תוכנו, נשמר בכל הדורות על ידי המעתיקים עד חיבור המקרא כמו שיש לנו מאז עזרא הסופר. מחבר המקרא גם לא הסתיר זאת ולכן מתחילת בראשית עד סוף דברים הוא בתמימות כותב הכל בטבעיות. (אם זה חלוקת הבריאה לשש ימים בכדי לשמור על שבת (הרשב"ם). בזמן שחז"ל חלוקים על כמה ימים ברא את העולם ביום אחד או שש ימים. ואם זה שהוא מזכיר כבר את נחלת דן במלחמת אברהם עם ארבע המלכים וכן מאות פסוקים לכל אורך התורה והנ"ך כמו המילה נביא עוד לא היית בשימוש אפי' בזמן שמואל (שמואל א פרק ט (ט) לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה:) ויש עוד הרבה מילים זרות, לא עבריות בתורה.

אבל תוכן התורה, החשיבה הבסיסית של האומה ?! נשמרת בקנאות עד ימינו אנו, שאנו יכולים היום כמו אדם חנוך נח אברהם ומשה בזמנם, להבין את החשיבה הבסיסית של תורתינו. הכל בזכות כל חכמי הדורות שהשכילו להעביר לנו בגלוי ובסתר את תכונו הטהור של התורה וחז"ל. כמו שהאבן עזרא עצמו משבח את קנאי המסורה שבזכותם קיבלנו את התורה עם תוכנו הבסיסית. כך אני משבח את כל חכמי הדורות שהעבירו לי את התורה כמו שהיא. אילולי הם ? היינו נכחדים כמו שאר העמים וחיים למען החברה הדמיונית.

את זה לא הבינו כל הכתות בהיסטוריה של האומה שלנו. הצדוקים ושאר כתות בית שני כשלו בכך שקידשו את הטקסט וכמובן הנוצרים כשלו, באותו טעות טועים מבקרי המקרא מצד ההפוך. והיום ומאז חז"ל אנו עוד בגלות כי אנו מקדשים את הקדמונים כפי זעקת הספורנו הידוע "כי בזה האפן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים גדול מזה" בחדוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ"

אם חז"ל הבינו לומר לנו "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמורו" כלומר שאפשר לוותר על עבדות הא-ל העיקר התורה = החשיבה הבסיסית של האומה. כך אנו מבינים לומר שאין שום צורך לקדש את התורה כטקסט קדוש שנכתב על ידי משה עצמו, העיקר להבין את תוכנו והחשיבה הבסיסית של התורה.

גאולת האומה וגאולת בני אנוש כולה, תלויה באימוץ החשיבה הבסיסית של התורה ולא על קידוש התורה\הטקסט ולא על עבדות הא-ל. וזה עומק דברי חז"ל שבעתיד יבוטל רוב המצוות, ויישאר רק להודות לאלוהים.

בברכה ומועדים לשמחה

Max maxmen

נ, ב, המאמר נכתב בעצכ"ח בחג סוכות תשע"ד (2013)

======================================================

אני מוסיף לכאן כמה תגובות מהדיון שם וגם מאמרים מסכמים ועוד

<< מקס
ומה פשר שריפת היצחקי בוהכנעני אז בארץ? >>

כמו שאני יאמר שצריך לשרוף את ספרי מבקרי המקרא. כי אם באים בהפקרות בלי להבין שהתוכן המחשבתית עיקר ולא קידוש הטקסט ושאר ההבלים שנצרך לבורים ולילדים ?! אז בוודאי שצריך לשרוף אותם (לשרוף = מטפורה כמובן)

ברור לכל בר דעת שאילולי שמירת המסורת ושמירת הסודות הפשוטים מהבורים והשלטונות ? לא היינו מקבלים היום את התורה ואת כל ספרי היהדות מכל הדורות. הרי מחשבת התורה היא אנטי תזה לכל סוג שלטון. משלטון מדיני עד שלטון חברתי כמו בעלי הזרוע.

ולכן האבן עזרא ושאר חכמינו ידעו להיזהר מהם אבל ידעו לדאוג שהלומדים האמיתיים יגיעו לאמת.
בלי זה לא היינו יודעים מהאבן עזרא.

העםארצים האלה ידעו רק לעסוק ברמזים שבספרים ולא הבינו כלל כמה סכנה יש בדברים הגלויים שבהם, כפי שהוכחתי לעיל בתחילת האשכול בהקדמה.ץץ

<< וסוד ה12  פותר את התוכן המחשבתי? >>

ברור שכתב ברמז ועובדה שעד היום אפשר להתווכח מה רמז.

אבל מאוד משמח את הלומדים האמיתים לדעת שהם הולכים בדרך הנכונה. הרי בלעדיו ובלעדי חז"ל היינו צדוקים טיפשיים שסוגדים לטקסט כמו בעלי הזרוע סוגדים כל אחד לחכמיהם המתים.

<< הרי הצביע על הפסוקים בהר ה יראה וכו, ופתאום ליצחקי מגיע חירופים ושריפת כתביו?פלאי>>

אני ממליץ לך את ספרו של אוריאל סימון "אזן מלין תבחן" הוא מטפל בשאלתך.

הקנאות של האבן עזרא ידוע לכל. ראה את אגרת השבת ועוד. ואני חושב שבלעדי הקנאות הזאת, לא היו דבריו שורדים עד ימינו. אגב: בימינו כבר נדפסו מקראות גדולות בלי האבן עזרא בהוראת אחד מחכמי ישוב הישן. כלומר אפי' הקנאות שלו לא צלח את חכמי ישוב הישן.

<< מקס יש בהחלט מקום למשנתך לאורך הפורום  ויש שיטענו שזהו אכן משנתו של הרמבם לשליש למחצה ולרביע,
אלא שאתה מוציא את כל הטעם כשאתה מכריח את חזל ופסוקי נביאים או מדרשים לאחוז כמוך ודו,ק >>

תראה. אחד הדמגוגיות הגדולות נגד האבן עזרא היית שהוא לא תלמודי או הוא נגד חז"ל.
הבעייתיות של הטענה היא בכך שאלה לא יודעים כלל חז"ל.
שאני יכחיש למשל את ביאת משיח. מיד העםארצים יזעקו שאני נגד חז"ל. בזמן שזה דעה חז"לית.
אין אבן עזרא אחד שאין לו סומכין מחז"ל או מהקדמונים לו. כך גם הרמב"ם.

בקיצור, מי שלא יודע את הכלל הפשוט שחז"ל זה מקום של חופש דעות אפי' בעיקרי הדת והאמונה ?! פשוט לעולם לא למד חז"ל.
יש כאלה שרוצים להינצל בטענה שיש הבדל בין חז"ל בתלמוד לבין חז"ל באגדה.
אבל למעשה גם זה לא ממש עוזר כי גם בתלמוד וגם בתלמוד בבלי יש חופש דעות בכל תחום כנ"ל.
אז לטעון שמישהו מהם לא תלמודי זאת עםארציות גמורה.

הטענה המודרנית "השקפה" יותר מוצלחת. כי השקפה זה סוג דרך חברתית. במילא לטעון שX נגד ההשקפה היא דיי נכון. אבל לומר נגד חז"ל ? זאת עםארציות.


מגיב אחר כתב

<< יש חילוק בין לומר שהתורה נערכה בתוך תקופת המלכים מלרמז אפשרויות מושכלות ולהוסיף שזה סוד ושהמשכיל בעת ההיא ידום. (הסבר מכבד) >>


מגיב אחר כתב

<< לדעתי הלכת רחוק מדי עם פרוש זה

רציתי להוסיף מדברי האבן עזרא עצמו על רעיון של הוספת פסוקים מאוחרים מסתבר שרבי אברהם בן עזרא כבר התבטא מפורשות נגד הדעה שהתורה חוברה ממקורות שונים, או שיש פסוקים מאוחרים בתורה, הוא לעג לדעה זו ואמר שראוי לשרוף אותה! כך כותב רבי אבן עזרא בפירושו לספר בראשית (פרק לו, לא): "אלה המלכים – יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. והיצחקי אמר בספרו, כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופירש הדורות כרצונו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו, כי אמר כי הדד הוא הדד האדומי ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחס. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט, וספרו ראוי להשרף. והאמת שפירוש לפני מלך מלך על משה מלך ישראל, וכן כתוב ויהי בישורון מלך". כפי שקל לראות, בפירוש שכתב לתורה, הזכיר רבי אבן עזרא במפורש את הדעה שהתורה חוברה ושהוספו לה פסוקים מאוחרים והוא אף לעג לה (ואמר שכל אדם ילעג לה) ואף אמר שראוי לשרוף את הספר האומר כדבר הזה. רבי אבן עזרא בז לטענה זו בפירושו לתורה בלי רמזים ובלי סודות, פשוטו כמשמעו >>

תשמע ידידי. אין חדש במה שאתה אומר ובכל זאת כתבתי מה שכתבתי אז אנא קצת רצינות לא תזיק לאף אך.

יש מנהג יפה ללמוד היום בערב את כל ספר  דברים. אני ממליץ לך מאוד ללמוד את כל הספר ברצף  (בלי מפרשים ) ונדבר אחר כך האם משה כתב אותו או לא.
לא צריך את האבן עזרא לזה. פשוט תקרא ותראה בעצמך. ותזכור שמי שלא חס על שכלו ? טוב לו שלא נברא !!

<< האמת? סליחה אבל עייפתי כבר מכל רעיון שצץ לכל איזה נו ניימ שמדבר סרה על קודשי ישראל. דיי אין לי כוח להתנצחויות הללו יותר. >>

תראה ידידי. אם האבן עזרא עצמו יבוא לומר לך מה שאני אמרתי אז בוודאי תשרוף אותו ואת ספריו.
אז אתה זה שלא מוכן לקבל את דברי קדשי ישראל.
כל קדושתם היא פונקציה האם הם מסכימים לדעתך ולדעת כת ההשקפה או לא.
אצלי זה עובד הפוך. אני מקבל את דבריהם אפי' שזה כואב לי אישית\השקפתית וכדומה.

פעם הוכחתי לתלמיד חכם שהרמב"ם לא האמין בחיים אחרי המוות. אז הוא אמר לי שצריך לשרוף את הרמב"ם
שאמרתי לו שגם האבן עזרא לא האמין וחשב שרק חנוך ואליהו זכו לכך.
אז אמר לי שצריך לשרוף גם את האבן עזרא.
רציתי להוכיח לו מהתורה עצמה, אבל עצרתי מיד כי ידעתי מה תהיה תשובתו "שצריך לשרוף את ספר התורה" רח"ל

ובכן ידידי. חבל על הזמן שלך ושלי באמת.

=============================================================

כתבתי בליל הושענא רבה לפנות בוקר ולא יצא לי לשלוח עד עכשיו והנה מה שכתבתי.

 

maxmen כתב:
יש מנהג יפה ללמוד היום בערב את כל ספר  דברים. אני ממליץ לך מאוד ללמוד את כל הספר ברצף  (בלי מפרשים ) ונדבר אחר כך האם משה כתב אותו או לא.
לא צריך את האבן עזרא לזה. פשוט תקרא ותראה בעצמך. ותזכור שמי שלא חס על שכלו ? טוב לו שלא נברא !!

והנה גמרתי עכשיו את ספר דברים כמנהגינו בערב זה  והנה ההתרשמות הפשוטה שלי תוך כדי לימוד הספר בפעם האלף. אני יביא רק דברים קלים והאמת שאפשר לכתוב ספר שלם רק על מה שאני נזכרתי תוך כדי לימוד ספר דברים. אז אתכם הסליחה, אני הביא רק דברים קלים בלי הרבה פילפול.

ובכן מתחילתו ( פסוק א' וב') מדובר על סופר שבארץ ישראל אחרי כיבוש הארץ בוודאי. הרי "אלה הדברים אשר דיבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן" לא משה כתב. 1, "אשר דיבר משה" לא יכול משה לכתוב. 2, הכותב בצד השני של הירדן כלומר בתוך ארץ ישראל כי הוא אומר "בעבר הירדן" (וראה את האבן עזרא בפסוק ב'.) רק העומד בארץ ישראל יכול לומר בעבר הירדן (בצד השני שם..) במדבר בערבה (שם שם,,,,) מול סוף בין פרן ובן טפל ולבן וחצרות ודי זהב (וממשיך לומר בדיוק איפה זה) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו'

פסוק ג' ויהי (משה לא היה כותב ויהי וגו') וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם:

ממשיך כותב הספר שבארץ ישראל לספר: מתי דיבר משה ? אחרי וגו' פסוק ד' אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:

ממשיך כותב הספר שבתוך ארץ ישראל להזכיר לנו  איפה דיבר ? פסוק ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

עד כאן ברור שמשה לא כתב. וברור גם כן שהכותב הוא בארץ ישראל (בהמשך תתברר לנו שמדובר על כותב אחרי שירשו את כל ארץ ישראל)

מפסוק ו' הכותב מצטט את דברי משה שהיה לו במגילות או ציטט את האבנים הגדולים שיהושע חרט בארץ ישראל.

(ו) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם: (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: (י) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (יא) יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם: (טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: (יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו: (יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: (יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: (כ) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: (כא) רְאֵה נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת: (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: (כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ: (כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: (כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם: (כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: (ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: (לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם: (לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: (לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק: (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: (לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל: (לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: (מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף: (מא) וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיקֹוָק אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה: (מב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: (מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: (מד) וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה: (מה) וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא שָׁמַע יְקֹוָק בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם:(מו) וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם:

וממשיך לצטט את הנאום של משה.

פרק ב'

(א) וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: (ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

כאן מצטט משה את דבר האלהים.

(ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: (ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד:(ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:

משה ממשיך בנאום

(ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: (בתמיה) (ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר: (ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר ס וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב: (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי

משה מצטט את האלוהים.

אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:

כאן בפסוק י' הכותב הארץ הישראלי מתערב באמצע הנאום (שלוש פסוקים) ומספר.

(י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים: (יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים: (יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָהֶם:

כלומר מפורש מדובר על כותב\סופר שחיי אחרי כיבוש כל הארץ, הרי "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו" מדובר כבר אחרי כיבוש ארץ ירושתו שזה ארץ ישראל על ידי בני ישראל.

ואי אפשר לפרש שמדובר על בני גד וראובן כי הם היו ירושה למואב. ראה חזקוני במקום שאומר ירושתו = של מואב. כלומר על פיו תבין ש 1, שגד וראובן היו של מואב.  2, שהחזקוני צריך לעקם את פשוטו של מקרא ולומר שירושתו = ירושתו של מואב. ראה את האבן עזרא אייך הוא מסתבך ומגלה שיש מפרשים לעתיד ולא מקבל זאת. והנה דבריו (אבן עזרא דברים פרק ד' לח') כיום הזה – קרוב מהיום הזה. והאמת שהוא רמז על אשר נחלו ארץ שני מלכי האמורי, כי ראובן וגד וחצי שבט מנשה ישראל יקראו, וכן כתוב כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו (דברים ב, יב),  ואינו דבר עתיד כאשר פירשוהו רבים. (כלומר רבים מבינים שירושתו מדובר על ארץ ישראל רק טוענים שיש כאן נבואה עתידית והאבן עזרא לא מקבל זאת max ) והעד: למכה מלכים גדולים במזמור הודו לה' כי טוב (תה' קלו, יז). ולא הזכיר רק סיחון ועוג, ואמר נחלה לישראל עבדו ע"כ. כלומר הוא טוען שגד וראובן הם גם ירושתו של ישראל וראיתו "נחלה לישראל עבדו" מתהילים. גם הרמב"ן במקום אומר שמדובר על ארץ ישראל בצד המערבי והנה שם סוף דבריו "וזה טעם כאשר עשה ישראל – שהזכיר כאן, ועדיין לא נעשה:" כלומר נבואה עתידית.

בכל אופן אנו עוסקים בפשוטו של הפסוקים וברור לכל ילד שמדובר על ארץ ירושתו המקורית של ישראל שזה ארץ ישראל מצד המערבי של הירדן.

ובכן נמשיך בפסוק יג' המשך ציטוט נאום משה על ידי הכותב\הסופר הארץ ישראלי.

(יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד: (יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם: (טו) וְגַם יַד יְקֹוָק הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם: (טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: ס

(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

כאן משה מצטט את דבר האלוהים (אגב: אם כל אות בספר התורה כתב משה על פי דבר האלוהים ? אז אייך מצטט אותו משה רק באמצע נאומו מדי פעם ? והבן את האבסורד.)

(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:(יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:

מכאן שוב הכותב\הסופר מתערב באמצע נאומו של משה בזמן שמשה מצטט את דבר האלוהים. והנה פסוקים אלה (מ כ' עד כד') לא האלוהים אומר וכנראה לא משה. תראה בעצמך.

(כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים: (כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם: (כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (כג) וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

פסוק כא' שוב חוזרים לנאום משה שמצטט את האלוהים שאומר לו.

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: (כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ:

משה מפסיק  לצטט את האלוהים ואומר.

(כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: (כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: (כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

רק כותב מאוחר יכול לטעות בעתקת נאום משה ולספר "כאשר עשו לי בני עשו" הרי לא משה וכל הדור ההוא היו שוכחים שעשו לא נתן להם לעבור ולא נתן להם לקנות ממנו אוכל אפי', כמפורש בבמדבר "ויט ישראל מעליו" (ראה רשב"ם שמנסה לתרץ )

(ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ס (לא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אלי (משה מצטט את האלוהים) רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ: (משה ממשיך את הנאום )(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה: (לג) וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בנו בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ: (לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד: (לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ: (לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ: (לז) רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:

פרק ג  הסופר הארץ ישראלי ממשיך לצטט את נאום משה.

(א) וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי (משה מצטט את האלוהים בנאומו) אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: 

משה ממשיך בנאומו.

(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד: (ד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן: (ה) כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד: (ו) וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף: (ז) וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ: (ח) וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן:

הכותב\הסופר הארץ ישראלי מתערב באמצע ציטוט נאום משה ומספר

(ט) צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר: (י) כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:(יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

הסופר ממשיך לצטט את נאום משה.

(יב) וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי: (יג) וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים:

הסופר מתערב באמצע ציטוט נאומו של משה ומספר.

(יד) יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

הסופר ממשיך לצטט את נאום משה.

(טו) וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד: (טז) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: (יז) וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה: (יח) וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל: (יט) רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם: (כ) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְקֹוָק לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (כאן ראיה שזה ציטוט ממשה הרי משה אומר בעבר הירדן המערבית שהוא עומד במזרחית max) וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם: (כא) וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה:(כב) לֹא תִּירָאוּם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: ס

פרשת ואתחנן (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: (כד) אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: (כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: (כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר: פ

פרק ד'

מתחילת הפרק הסופר מצטט את נאום משה עד פסוק מא'

מפסוק מא' הסופר מספר בעצמו.

(מא) אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

לכאורה עד כאן מדובר על מגילה אחת. ומכאן מגילה אחרת שהיית להם. כי שוב מתחיל כמו בפרק א'

(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

שוב בפסוק מו' "בעבר הירדן" כלומר הסופר וכל קוראיו נמצאים בצד המערבית של הירדן.

(מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: (מז) וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ: (מח) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: (מט) וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה: פ

המגילה הזו היא בדיוק כמו בפרק א' אבל בלי תאריך והוא מתחיל לספר שמשה קרא לבני ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל וגו'

אם נתעקש לומר כמו המפרשים שזה אותו נאום המשך ?! אז מה פתאום הוא צריך לקרוא להם ? הרי הוא באמצע הנאום והם עוד עומדים שם. והבן.

בכל אופן בפרק הזה הוא מצטט את נאום משה ולצערינו המגילה הזו לא מדייק אפי' בעשרת הדיברות שנכתב בשמות והתייחסתי כבר בתחילת האשכול לעניין זה.

אם המגילה מעותקת מהאבנים אז מוזר לומר שבאבנים היו הטעיות. אם המגילה מעותקת הרבה דורות אחרי שלא היו כבר האבנים ? אז אפשר להסביר את ההבדלים כי העיקר התוכן ולא המילים כנ"ל שהסברתי בתחילת האשכול.

והנה הפסוקים.

דברים פרק ה

הסופר הארץ ישראלי מספר..

(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

הסופר מצטט את נאום משה

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: (ב) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְקֹוָק אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְקֹוָק וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְקֹוָק כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: ס

עכשיו אני הביא את עשרת הדיברות פסוק מול פסוק מדברים ומשמות.

                      שמות                                                            דברים

אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

 לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מצותו מִצְוֹתָי:

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק         אֱלֹהֶיךָ:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

לֹא תִּרְצָח ס לֹא תִּנְאָף ס לֹא תִּגְנֹב ס לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:

לֹא תִּרְצָח ס וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא תִּגְנֹב ס וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

כדאי לראות אייך האבן עזרא שולל את דברי חז"ל (שמיועדים לתינוקות כלשונו. (אבן עזרא הקדמה לתורה) גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה,,,,,, גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים) שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.

אבן עזרא שמות פרק כ  (אבן עזרא במיטבו שכדאי לכל לומד להעמיק ולהבין)

וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה, שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם, ואיננו כן, כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפ' הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס. והנה נודה, כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית, והנה מה נעשה באותם הפסוקים, אם נאמרו בבת אחת, כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה, איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה, כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה, טז). ועוד, מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה, ואיך יאמר לא תנאף בוי"ו, וגם לא תחמד בית רעך (שמות כ יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך (דבר' ה, טז). ועוד, איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כן שורו וחמורו, ויאמר בבת אחת הפך הדבר. ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים. והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה על יד משה יש למקצתו דמיון, והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו, כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע. והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות, ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה, אם נאמר פלא היה, שנאמר זכור ושמור בבת אחת, איך תשמע האזן. ואם נאמר, גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות, למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל, שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ואל תחמד אשת רעך, גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות, הייתי מחריש, ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל.

כאמור כדאי לעיין במקום את ההמשך וגם מלפניו.

הסופר ממשיך לצטט את נאום משה. פרק ה' פסוק יט. עד כז' יש נאום רציף לכאורה.

מפרק כז' הסופר הארץ ישראלי מספר שמשה פנה לזקני ישראל ואומר להם.

דברים פרק כז

(א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

הסופר הארץ ישראלי ממשיך לספר ש..

(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

הסופר ממשיך לספר.

 (יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: (מה הטעם ביום ההוא אם משה עצמו כותב זאת ?)

עד פרק כח פסוק סט' הם נאום משה לעם.

מפסוק סט' דברי הסופר

(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:

ופרק כט' מתחיל שוב קריאה. (מה עכשיו קריאה לבני ישראל אם הכל רציף ?)

דברים פרק כט

(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: (ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (ו) וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: (ז) וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: פ

פרשת נצבים

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (טו) כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם: (טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה יְקֹוָק סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְקֹוָק וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְקֹוָק אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (כ) וְהִבְדִּילוֹ יְקֹוָק לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְקֹוָק בָּהּ: (כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְקֹוָק בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: (כג) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְקֹוָק כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: (כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: (כו) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: (כז) וַיִּתְּשֵׁם יְקֹוָק מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

פרק ל

(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: ס (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: (טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: (יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:

שוב הסופר מספר.

דברים פרק לא

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (ג) יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק: (ד) וְעָשָׂה יְקֹוָק לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: (ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: (ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ

שוב התערבות לספר

(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:(ח) וַיקֹוָק הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: (יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

הסופר מספר על נבואה שקיבל משה ותוכנו.

(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (טו) וַיֵּרָא יְקֹוָק בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל: ס (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

הסופר ממשיך לספר

(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:

הסופר ממשיך לספר

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: (כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לֵאמֹר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְקֹוָק וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: (כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

הסופר ממשיך לספר ואחר כך מצטט את השירה.

(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: פ

דברים פרק לב  הסופר מצטט את שירת האזינו מפי משה עד פסוק מד'

הסופר ממשיך לספר.

(מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: (מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

שוב הסופר מצטט נבואה שמשה קיבל.

דברים פרק לב

(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

הסופר ממשיך לספר

דברים פרק לג

(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: (ב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ: (ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר: ס (ז) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְקֹוָק קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה: ס (ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: (ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: (י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: (יא) בָּרֵךְ יְקֹוָק חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן: ס (יב) לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְקֹוָק יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן: ס (יג) וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְקֹוָק אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: (יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: (טו) וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: (טז) וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: (יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה: ס (יח) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ: (יט) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל: ס (כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: (כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְקֹוָק עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: ס (כב) וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן: (כג) וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְקֹוָק יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: ס (כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: (כה) בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ: (כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים: (כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד: (כח) וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל: (כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיקֹוָק מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ:

הסופר ממשיך לספר. (וכאן אנו מגיעים לשנים מעשר פסוקים של שפינוזה שטענתי לעיל שאם כך מה ההבדל בין אלה לכל הספר ?)

דברים פרק לד

(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: (ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: (ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק: (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

כאן חייבים לעצור ולשאול מהי "עד היום הזה" אם מדובר על אותו יום ? האבן עזרא לא מפספס דבר כזה ואומר (אבן עזרא דברים פרק לד פסוק ו)  עד היום הזה – דברי יהושע. ויתכן שכתב זה באחרית ימיו: ע"כ.

למה לא מספיק לו "דברי יהושע" ומוסיף ויתכן ש… ? כי זה לא עונה לשאלה ולכן טוען שאולי כתב זאת בסוף ימיו אז מתאים כביכול "עד היום הזה"

בכדי להבין את חשיבתו של האבן עזרא ? אני חייב להביא את דבריו מספרו יסוד מורא,

ספר יסוד מורא לראב"ע שער א

יש ממשכילי ישראל שכל חכמתם בדעת דברי המסורת וסימניהם הנכבדים ורמזיהם היקרים, וכל סתום ופתוח וקרי וכתיב, וחסר ויתר, ואותיות גדולות וקטנות ותלויות ונקודות עליהם, ומספר הפסוקים והתיבות והאותיות בכל ספר וספר, והאמת כי יש שכר לפעולות בעלי המסורת שהם כשומרי חומות העיר, כי בעבורם עמדה תורת השם וספרי הקודש על מתכונתם בלי תוספת ומגרעת וטוב הוא למשכיל שיבין קצת דבריהם וישים לבו להתבונן טעמי הספרים כי התיבות כגויות והטעמים כנשמות, ואם לא יבין הטעמים כל יגיעו שוא ועמל ורוח, והוא נמשל למי שיש בידו ספר רפואות והוא מיגע עצמו לספור כמה דפין בספר וכמה טורים בכל דף ודף וכמה אותיות בכל טור, ומזאת היגיעה לא יוכל לרפאת מזור, והנה חכם המסורת שלא למד חכמה אחרת דומה לגמל נושא משי והוא לא יועיל למשי גם המשי לא יועילנו.

אז ברור שהאבן עזרא יעשה בדיוק כמוהם וידאג שספרו ישתמר לעולם תחת ידי הריקי מוח האלה אולי יבואו משכילים גם תשע מאות שנה אחריו ויבינו דבר מתוך דבר. אז לא פלא שבמקומות הקריטיים הוא מנסה להשיב תירוצים שרק ריקי מוח יכולים להסכים עמם. ובשאר המקומות הפשוטים שריקי מוח לא לומדים ?! הוא מדבר גלויות  וגם בחידות וברמזים ברורים לכל מבין.

ממשיך הסופר לספר.

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: (ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: (ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים: (יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

חזק חזק ונתחזק אמן ואמן,,,,,,,,,,,,,

ותאמינו לי שאני ירקוד וישמח עם ספר התורה מחר בערב יותר שמח מהריקי מוח כלשון האבן עזרא.

בכל זאת נדע את האמת שמשה רבינו ציווה לכתוב את התורה על אבנים כי הוא בעצמו לא כתב כי לא היה אפשרי טכנית לכתוב על אבנים גדולות את כל התורה ואחר כך להעביר אותם לארץ ישראל. וזה מה שהאבן עזרא אמר שאם תבין סוד מצוות כתיבת שנים עשר אבנים ?! תבין שמשה לא כתב את התורה. ולראיה\ולעד ?! כל הפסוקים האנכרוניסטיות. וכמה מהם הם, ויכתוב משה (דברים לא כב) והכנעני אז בארץ (בראשית יב' ו') בהר השם יראה (שם כב' יד') הנה ערשו ערש ברזל (דברים ג' יא') ויש עוד הרבה כמו תחילת דברים "בעבר הירדן" וסופו כנ"ל "עד היום הזה"

אנו יודעים שאצל יהושע לא התחדש משהו חדש מבחינת כתיבת ספרים שלמים, בעצם עד המלוכה לא ידוע לנו שהיית כבר ההתפתחות הזאת. במילא אין מנוס לאחר את חיבור המקרא כמו שיש לנו היום הרבה יותר מסוף ימיו של יהושע.

האבן עזרא שמשיב לריקי מוח שאולי יהושע כתב בסוף ימיו עד היום הזה, הבין שהריקי מוח לא יזכרו שהוא – האבן עזרא – כתב שהאבנים צריכות להיות מספיק גדולות להכיל את כל התורה, אז יהושע בסוף ימיו הוסיף עוד פסוקים על האבנים ??

מי שחושב שכל מאות אלפי חכמינו – של אלפי דור מאז חיבור המקרא עד ימינו – לא ראו מה שכל לומד רואה, או חושב שהתשובות שנתנו במשך הדורות להמונים סיפק אותם ?! פשוט מחלל את כבודם ומחלל את התורה ואת לומדיה מכל הדורות בעבר ובהווה ובעתיד. תקופה ההשכלה ותקופתינו תוכיח כמה חילול השם עושים אלה שחושבים כך. הגיע הזמן להוכיח שכל חכמי הדורות ידעו וידעו את הפשוט ביותר שמצוות כתיבת התורה על אבנים היא ראיה שלא היית אז כלי כתיבה וכללי כתיב שנוכל לכתוב ספרים שלמים. רק בשביל ההמון נצרך בזמנם את השקר הקדוש הזה. למעשה זה לא שקר כלל הרי התוכן והחשיבה הבסיסית הועבר בשלימותו.

חג שמח לכל בית ישראל

Max maxmen

=============================================================

מגיב אחר כתב

<< לא הבנתי משהו בתזה שלך. אם לא היו כלי כתב אז איך כתבו מגילות? ומה ההנחה שמגילה קטנה לא מחזיקה הרבה זמן, מה משנה הגודל לעניין ההשתמרות? ואם מגילות כבר כן כותבים, אז מה הבעיה לכתוב הרבה מגילות, ואף לתפור אותן יחד והנה יש לנו ספר. למה להעביר מסה ארוכה זה או בע"פ, או עבודה קשה של חריטת ספר שלם על אבנים, כשיש לך אפשרות קלה בהרבה שבין כה וכה משתמשים בה? >>

על פי פשוטו של תורה, משמע שלא כתבו כלל. לא יעקב לאביו – יצחק  – ולאמו – רבקה –  וכן לא ההפך – הם לא כתבו לו – מעל עשרים שנה, ולא יוסף לאביו מעל עשרים שנה. וכן בכל אורך הסיפור התורה אין כתב.
בקיצור חוץ משפה לא היית כלום. ואפשר אפי' לומר שהתפתחות השפה עם חוקיה התאפשר אך ורק אחרי המצאת הכתב וידיעת קרוא וכתוב וכו'

על פי הרשלנות של עתקת עשרת הדיברות ?! נשמע שאפי' בשפה עצמה לא היית כללים.
עברת בע"פ היית בלי כללי שפה כנראה. רק תוכן תבוני. (האבן עזרא מסביר את זה עשרות פעמים בספריו)
משה שרצה לשמר את התורה דרש במצווה מיוחדת לחוקק על אבנים (כנראה למד מהמצרים)
מה כתבו על האבנים ?! קשה לחשוב שכתבו סיפור התורה 1, בגלל שעוד לא היו כללי כתיב וכתב, 2, זה צריך לקחת שנים על גבי שנים,  ולכן נראה שכתבו רק מצוות.
אז שוב מדובר שכל התורה (הסיפורי) עברה בע"פ עם מגילות עזר לזיכרון.

אתה שואל מה היית במגילות ?! אולי זיכרון דברים או סימנים כמו שלמדו משנה וגמ' בלי כתב ועם סימנים לזיכרון.
בעיקר משמע שלא היית להם כלי כתיבה ולא כללי כתיב וכתב.
היסטורית אנו יודעים שזה נכון וגם משמע מהתורה שזה המצב.

מה שאני טוען בעיקר שמצוות כתיבת על אבנים היא מספיק הוכחה שלא קיבלו ספר תורה ממשה. ועל זה מרמז האבן עזרא.

אגב: אנחנו חייבים להבין שמחשבתית האבן עזרא הכיר בכך שהשפה היא אנושית ולכן הכיר בחשיבה שהשפה היא פונקציה של התפתחות. ולכן לא קשה להבין שלזה בדיוק רמז. כי רק בחשיבה הבסיסית הזו אפשר לעלות על סיבת מצוות משה לכתוב על אבנים. מה שאין כן בחשיבה שהשפה היא טבעית לא עולים על טעם המצווה הזאת.


מגיב אחר כתב

<< מקס אתה לא שם לב שאתה היחיד שמחזיק בדעות הללו? עכשיו הרמב"ם והאבן עזרא לא מאמין שחיים שלאחר המוות? נו תוכיח! >>

טוב: זה לא נושא האשכול, בכל זאת. דברי הרמב"ם ברורים לגמרי בפרק חלק בסנהדרין וטוען שם שזאת היית דעת אנטיגנוס איש סוכו ובגלל שהלך בשיטה הזאת לדבר עם תלמידו ברורות ובאופן גלוי ברבים ?! גרם לתלמידיו לקצץ בנטיעות. ולכן לדעת הרמב"ם ממשיכים למכור לילדים לוקשים של חיים אחרי המוות. אבל כאן בפורום אין ילדים ב"ה.

מסכת אבות פרק א

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

האבן עזרא אומר זאת בדברים והנה אבן עזרא דברים פרק לב פסוק לט

(לט) אני אני פעמים, כמו אנכי אנכי (ישעי' נא, יב), או כי אני הוא ולא אשנה. והוא הנכון. כי אין עמו פועל אני הוא שהמתי את ישראל, ואני אחיה אותם. והנה הם לא נצלו. ואין מציל אתכם מידי, גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם. ורבים אומרים, כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא. והעד, שאמר בתחלה אמית, ואחר כך אחיה. וכן ה' ממית ומחיה (ש"א ב, ו), והעד: ה' מוריד שאול ויעל (שם שם). ואחרים אמרו, מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם (ברא' ט, ה). גם וצדקה תהיה לנו (דברים ו, כה), כי היא חייך בעולם הבא, ואורך ימיך בעולם הזה. למען ייטב לך (דברים ה, טז). ורבינו האיי ז"ל אמר, כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העולם הבא, כי היה ידוע בהעתקה. ולפי דעתי, שהתורה נתנה לכל, לא לאחד לבדו. ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא. ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה. והנה הוא חלף עבודת הלב, ועבודתו להתבונן מעשה השם, כי הם הסולם לעלות בו אל מעלה דעת השם, שהוא העיקר. והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים. והנה יש כח לנצח הכרובים, והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת, וכן במזמור לבני קרח, שמעו זאת כל העמים (תה' מט, ב), והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה (שם שם, טז), וכן אחר כבוד תקחני (שם עג, כד). והנה עם שניהם לקיחה, כאשר עם דבר חנוך ואליהו. ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם (שם מט, ט), איך אמר יפדה נפשי. והמשכיל יבין:

מגיב אחר כתב

<< כתיבת דברי התורה על האבנים באר היטב (בשבעים לשון) היתה בדרך נס ונועדה לפרסם את התורה שבכתב בעולם. נכתבו אם מנין המצוות כעין אזהרות כדעת ראב"ע בשם הגאון, ואם כל התורה מבראשית ועד לעיני כל ישראל כמצוי במדרש ספר תאגי.
ויכתוב משה את התורה הזאת (דברים לא, ט). א"ר יוחנן: תורה מגילה מגילה ניתנה. פירש תורה תמימה: כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חברן בגידין ותפרן. לפיכך, משכילה משה רבינו לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם (ספורנו: עם פרשת האזינו ופרשת זאת הברכה), ציוה על הלויים לקחת את ספר התורה שחיבר ולשימו בצד ארון הברית. והיה שם בך לעד. פירש ספורנו: יעיד שידעתי שתעזבו את תורת האל יתברך, ובשביל זה הצטרכתי לשים ספר תורה אחד במקום שלא יכנס שם אדם זולתי כהן גדול אחת בשנה. ויעיד זה הספר שכל מה שיימצא כתוב בספר התורה, שיימצאו ביד צדיקי הדור, הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני, בלי תוספת וחסרון, ובזה לא יולד ספק לכם עליהם. >>

טוב צדיק אנו לא דנים כאן על מה שכתבו לילדים ולחלשים.
1, אין מצווה לכתוב על אבנים במקום שיש לכולם ספרי תורה.
2, פשוטו של מקרא, משה לא כתב את התורה ומי שאומר על חכמינו שכאילו חשבו כך באמת ?! פשוט מחלל אותם ואת התורה.
3, יש גמ' מפורשת שמשה כתב על איסטליות וברור לכל ילד שלא כותבים על איסטליות אם יש קלף ואפשר לתפור אותם יחד לספר.
4, האבן עזרה אומר שכתב אשורית היא כתב עברית שהתפתח מכתב העברית הקדומה. כלומר הכתב העברית הקדומה היית בזמן חרטו באבן או כתבו בסיד (ולכן היא כתב קווים) ואחרי שהתפתח באנושות ובבני ישראל הכלי כתב בדיו וקלף ?! אז כבר יכלו לכתוב יותר יפה כמו כתב האשורית שיש לנו היום.
הכתב המרובע אפשרי אך ורק אחרי התפתחות כלי הכתב. וכתב העברי הישן היו קווים כי החריטה קל יותר עם כתב קווים.

 

=============================================================
כתבתי שם מאמר מסכם

ברצוני לסכם את נושא האשכול.

ובכן, גלוי ויודע על פי פשוטו של תורה והנ"ך שלא היית להם כלי כתב במילא לא היית להם ספרי תורה.

כמו שזה גלוי לנו היום על פי פשוטו של תורה, כך זה היית גלוי לכל לומד תורה מאז היותנו לעם. ולכן לומר שמשה כתב את התורה שיש לנו בארון הקודש, היא שקר וחילול השם ותורתו וחילול חכמיו בכל הדורות וחילול עמו. (ואין להקשות על חז"ל שאמרו וכו' והרמב"ם שפסק וכו' כי זה מיועד לחלשים ושוטים)

רק לראות את מקורות חז"ל, אנו רואים שהם היו מאוד ערים לעניין. למשל

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה (פרק ז דף כא טור ד /ה"ה)

נמצאת אומר שלשה מיני אבני' הן אבני המלון ואבני' שהניח יהושע תחת כפות רגלי הכהנים ואיסטליות ( = מצבות\לוחות אבנים max) שנתן להן משה

תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ח

נמצאת אומ' שלשה מיני אבנים הן אחד שהעמיד משה על שפת הירדן בערבות מואב (משה עצמו כתב על אבנים עוד לפני שעברו, על פי הדעה הזו max) ואחד שנתן תחת מצב רגלי הכהנים ואחד שהעבירו עמהן

תוספות מסכת סוטה דף לה עמוד ב

שלשה מיני אבנים היו – ירושלמי, ג' מיני אבנים הן אבני המלון ואבנים שהניחום יהושע תחת כפות רגלי הכהני' ואיסטליות שנתן להם משה אמר רבי יצחק פשוט לן ארבעה מיני אבנים הוה אמר ר' סימן בר זבידא ויאות אין תימר אבני המלון לשעה היו ונגנזו אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים משוקעות הן במים אין תימר איסטליות שנתן להן משה כבר נכנסו עמהן לארץ אלא אם כן במה אנו קיימין באבנים שהקים יהושע להן על גב הירדן.

חז"ל וכל חכמי הדורות היו ערים לזה שלא קיבלו ספרי תורה לא בזמן משה ולא בזמן יהושע. כי מי שלומד יהושע רואה שגם ספר יהושע לא כתב יהושע והסופר מצטט את יהושע שבסוף ימיו הוא שוב חוזר על ההיסטוריה לפני העם. (עיין שם בפרק כד') הוא מתחיל לספר

יהושע פרק כד

(ב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (ג) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: (ד) וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם: (ה) וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם: (ו) וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף: (ז) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים: (ח) ואבאה וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם: (ט) וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם: (י) וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: (יא) וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם: (יב) וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ: (יג) וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים: (יד) וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְקֹוָק וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְקֹוָק:

גם יהושע עצמו כותב על אבן ככתוב בהמשך שם.

את כל זה לא מספרים למי שיש לו את התורה שלנו ויודע מהחיידר את כל הסיפור בע"פ.

גם סיפור בני גד וראובן (יהושע פרק כב' מפסוק י' והלך) שבנוי מזבח שכמעט גרם למלחמת אחים. מה גרם להם – לבני גד וראובן – לחשוש ? אם יש להם ולבני ישראל ספרי תורה ?! אז למה שיחששו ? בשביל מה מצבת אבן גדולה על הירדן ?

הרי חששו מיזה (יהושע פרק כב)  וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

כל חששם אפשרית אך ורק בימים שלא היו ספרי תורה ושהעם לא יידע שבני ראובן וגד ונחלתם הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ומאלוהי ישראל.

ועל זו הדרך כל לומד נ"ך עובר על הפשוטו של הנ"ך ומבין שעד החזרה לארץ מבבל לא היית להם ספרי תורה. מי מדבר כבר על מצוות סוכה שלא קיימו מאז יהושע עד נחמיה ככתוב בנחמיה.

מי מחכמינו פספסו את הפסוק הזה בשמואל (שמואל א פרק ט ט) לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה:

המילה "נביא" מאוחרת ומלפנים נביא = הראה.

וכן כל פעם שיש את המשפט "עד היום הזה"

שהאבן עזרא אומר שספר איוב מתורגם וכנראה משה תרגם אותו, נגד הדעה בחז"ל שמשה חיבר אותו. וכן שהאבן עזרא אומר שספר ישעיה מפרק מ' זה לא דברי ישעיה וכך משמע גם מפשוטו של הספר. כל זה לא חידושים שרק האבן עזרא הרגיש בהם.

אני אתן דוגמא אייך הרגש\הבנה של לומד היום, חייב להיות שקדמו לו כבר באותו הרגש\הבנה.

ובכן, חשבתי לי שכתב העברי היא כתב שיותר קל לכתוב בסיד או לחרוט באבן מה שאין כן כתב אשורית התאפשר אך ורק אחרי שכלי הכתב היית דיו.

כלומר, התפתחות כתב העברית לכתב אשורית (האבן עזרא טוען לכאורה שזה התפתחות של הכתב העברית ולא כתב שבא מאשור. הוא טוען שמקובל עליו שהשם אשור = מאושר שבאותיות ולא מהאומה האשורית, ומביא כמה ראיות.) מתאפשרת בזמן שהעט\הדיו\השחור כותב על הקלף\גיליון וכדומה, מה שאין כן שהמילה חרוט באבן או בסיד או בחול, אז קשה לצייר אות אשורית, וקל יותר לכתוב בקווים וכתב עברית היא יותר קווים כמו כתב היתודות.

כל זה חשבתי לעצמי שזה גם ראיה להתפתחות כלי הכתב וחוקיה.

אבל ידעתי וידעתי מזה כבר שכל חידוש כבר נמצא איפה שהוא במקורות. והנה מצאתי.

יש גמ' בסנהדרין תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד ב

אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? – אמר רב חסדא: כותאי. מאי כתב עברית? – אמר רב חסדא: כתב ליבונאה. תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה.

מהי כתב עברי ? אמר רב חסדא: כתב "ליבונאה" ומהי פירוש המילה ליבונאה ? על זה יש הרבה דעות. ראו במקום ובמפרשים. אבל ראיתי אצל הרב כשר בתורה שלימה (כתב התורה ואותיותיה) "וי"מ שקרא כתב עברי לבונאה משום שהיה דרכם לכתוב על לבנים"

כלומר, הכתב העברי היא כתב שמשמש את הכתובים על אבנים ובסיד וכדומה ולא שהמקור היא העט\הדיו שאפשר כבר לכתוב ממש אותיות אשוריות מרובעות.

גם ידוע המחלוקת בירושלמי איזה אות בלוחות עמד בנס. וכל המחלוקת הזה בנויה על הכתב. אם הכתב היית עברית אז אות "ע" עמד בנס כי היא בצורת "ס" ואם בכתב אשורית אז אות "ס" ו"מ'ם" עמדו בנס.

כדאי לראות על כל עניין הכתב אצל הרב כשר לפני פרשת תזריע יש לו שם ספר שלם בשם "כתב התורה ואותיותיה" ושם אפשר לראות כמה ערים היו כל חכמינו בכל הדורות.

ע"כ הדוגמא להראות לנו שספרי הספרים של האומה היית בכל הדורות בידי מאות אלפי לומדים בכל דור ודור שכל חידוש שלנו היום או של האבן עזרא והרמב"ם וכן אחורה בזמן. הכל כבר נתחדש לפניהם. מה שאנו מרגישים היום הם כבר הרגישו אז וזה פשוט.

וכל זה ועוד הרבה ראיות פשוטו וקשות, הם דברים עתיקים ונמצאים בכל ארון ספרים יהודי. בחז"ל ובגאונים וראשונים ואחרונים.

לסיכום:

כמו כל סיפור התורה מחשבתית רוצה לספר לנו על התפתחות התבונה והתפתחות מצוותיה. כך ברור לכל לומד תורה שגם הכתב והכתיב היא התפתחות ומשה לא כתב את הספר שיש לנו בארון הקודש.

יש עוד דבר פשוט שחייבים לשים לב עליו.

אם משה רצה לכתוב תורה והיית ביכולתו לכתוב תורה. אז היה כותב שולחן ערוך. כלומר, מצוות יבשות כמו כל ספר חוקים שהם החוקים יבשים וקרים כמו אבן.

אחרי דור היינו שואלים מי סמכו ? התשובה לזה היא שצריך להתחיל מהתחלה כלומר מבראשית, ולכתוב מהי סמכותו של משה לכתוב חוקים.

ולכן חייב סופר מאוחר יותר לכתוב את הבראשית ואת כל סיפור משה ואת כל חוקיו שחקק לנו. כך שאנו מקבלים את הכל בספר אחד. גם את הסמכות וגם את החוקים.

עכשיו. לילדים ולחלשים ולרשעים, לא מספיק הסיפור של התפתחות תבונת אנוש. הוא חייב סמכות עליונה אלילית או משהו כזה. ולכן מערבבים בסיפור את האלוהים כביכול הוא מדבר ומשה שומע וכדומה. אז מקבל הילד את סמכות התורה.

אבל ללומדים תורה ולמשכילים אי אפשר למכור לוקשים. הם יודעים שאין האלוהים מדבר. אז אייך להם התורה משכנע אותם לקבל את חוקיה ? ועוד לשמור עליה מכל משמר במשך אלפי דורות ?

התשובה היא שוב בסיפור התנכי.

התורה – סיפור התורה – נכתב באופן כזה שכל לומד מעמיק מרגיש את תובנה של התורה שאפי' פשוטי ההמון של הגויים יבינו מה התורה רוצה מהם.

שהלל רוצה להסביר לגוי מהי התורה על רגל אחת ? הוא לא אומר לו סמכות אלילית או סמכות אחרת. הוא פשוט אומר לו במשפט אחת, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

הצוו הקטגורי של קאנט או דברי הלל לגר ( אחד הגרים הללו שביקש להתגייר תוך כדי לימוד כל התורה בעומדו על רגל אחת. לאחר שנדחה על ידי שמאי, בא לפני הלל. הלל גייר אותו ואמר לו: "דעלך סני – לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". כלומר: מה שעליך שנוא לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה (על רגל אחת) והשאר פירוש הוא, לך ללומדו ) כל אלה יוצאים מההנחה הבסיסית שכל המוסר והערכים הם המצאות בני אנוש.

הלל לא סיפר סיפור מעמד הר סיני המחייבת כביכול. ולא סיפור לו שיש לנו תורת אמת. הוא פשוט נתן לו את הכלל הבסיסי שגם קאנט עלה עליו.

(הצוו הקטגורי של קאנט אומר: "פעל רק לפי אותו כלל פעולה שתהיה מסוגל, באותו זמן, גם לרצות כי יהיה לחוק כללי" הרעיון הוא שאם אדם, כיצור רציונלי, איננו יכול לרצות (באורח עקבי) ש"כלל פעולה יהיה חוק אוניברסלי – כלומר שהכול יאמצו אותו ויפעלו לפיו – כי אז אין כלל זה יכול להתקבל בתור כלל מוסרי: כי כלל מוסרי המתקבל על הדעת הרציונלית הוא בהכרח כזה שכל יצור רציונלי יכול לאמץ אותו.)

אז כמו הלל וכמו קאנט הבינו שאין שום סמכות עליונה. ומשכילים לא צריכים סמכות עליונה או סמכות של משטר ושלטון או סמכות הרוב. אז בשביל מה צריכים את התורה ? ובשביל מה שמרו עליה עד היום ולמה אני חושב בעצמי לשמור עליה מכל משמר לנצח על ידי צאצאי בעזרת השם.

לא דיי לתת לנו את הכלל של הלל וקאנט ?

התשובה היא שלא. זה לא דיי לנו, כי על איזה חשיבה בסיסית אנו מחילים את הכלל הזה ? הכלל הזה לא מספיק ככלל גרידה. הוא צריך לחול על חשיבה בסיסית של האדם ומהי החשיבה הבסיסית של האדם או של היהודי ? את זה מספר לנו התורה בסיפורו הנפלאה שלה.

כתבתי ספר בשם "החשיבה היהודית הבסיסית" (שמחכה למישהו שירים – לערוך ולהגיה – אותו וישלח לדפוס) ששם אני מסביר את הבסיס המחשבתית של התורה. ואני אביא לכאן את עיקר סיפור התורה ועיקר החשיבה הבסיסית של היהדות בקצרה.

1, התורה חייבת לספר את סיפור הבריאה בכדי לטעון שהיא מחודשת והתפתחותית = אבולוציונית. מה שאין כן ביקום קדמון שאין בא חדש מתחת השמש שאז אין שום טעם לאחריות האדם למעשיו כי הכל קבוע מראש, במילא אין טעם לתורה\חוקה, ולהפסד ורווח, ואז מודעות\תודעת האדם היא רק סבל מיותר כמו ששלמה המלך מתבכיין בקהלת.

אז דבר ראשון האלוהים ברא את ההתחלה ונתן את היקום למודעים לקיום היקום = האדם, כפי שהתורה מספרת בתחילת סיפורו.

החשיבה הבסיסית כאן היא שכל צרות וקללות האדם וכך כל הטובות והברכות באדם היא פונקציה של תבונת האדם. על כן הכל באחריותו לטוב ולרע בזה\בהווה ובבא\בעתיד לו ולזרעו עד עולם.

והכלל הזה היא על זמני. כלומר כל אדם בכל זמן נתון הוא אחראי לו ולסביבתו ולזרעו עד עולם.

2, האדם נוצר כביכול יחידי ולא משנה עם נוצר לבד על ידי האלוהים מאין או נוצר באבולוציה מקופים. בכל זמן ובכל דור כל אדם נולד יחידי. אני ואתה וכל פרט בכל זמן נולד יחידי וכל העולם נברא בשבילו. חייב אדם לומר שכל העולם נבראה בשבילו.

שהאדם חושב כך וזוהי האמת שכל העבר מת והוא חיי עכשיו בהווה ויכול לחיות בעתיד על ידי צאצאיו עד ניצחון המוות עצמו ?! אז הוא צריך את סיפור התורה ללמד אותו אייך ולמה התפתחו תבונות האדם כפי שהתפתחו עד ימיו ומה יש לו ללמוד מיזה ואולי לתקן איפה שצריך. וכאן נתחיל לספר את הסיפור ההתפתחותית של בני אנוש.

3, האדם הוא ערום לגמרי. כך הוא נולד. בלי בגדים ובלי שפה ואפי' הדברים הפשוטים של שאר בעלי החיים אין לו, כמו ללכת ולראות ולאכול.

הדבר הכי בסיסי שיש לכל בעלי החיים, שכל בעלי החיים מובטחת שרידותם על ידי משיכה מינית דטרמיניסטית. להאדם אין משיכה מינית דטרמיניסטית לבת\ן מינם. כלומר האדם כתינוק שיוזרק בג'ונגל ? לא יהיה לא שפה והוא יפתח משיכה מינית לבעלי חיים אחרים.

על כן מהפיכת החקלאות – לפני אלפי שנים – היית תבונית ולא אקראית. וסיפור התורה מתחיל מהאדם החקלאי.

שאין משיכה מינית דטרמיניסטית נצרך 1, הפרדת האדם מבעלי החיים. 2, שפה 3, חקלאות 4, לחקלאות נצרך לוח שנה. 5, חינוך. ועוד ועוד.

ובואו נראה אייך התורה בסיפורו מספרת לנו את הסיפור באופן שיבטיח להאדם את צרכיו. 1, סיפור הניתוח שכביכול האישה היא בשרו ועצמות האדם בא לשכנע את האדם שעם חוקי המשפחה – האישה מיועדת רק לו – הוא יזכה לבנים ולבנות שהם עצם מעצמותיו ובשר מבשרו. כלומר אין לו משיכה מינית לבת זוגו ויכול הוא לספק את עצמו מינית על ידי בעלי חיים אחרים בג'ונגל כפי שחז"ל מספרים שכך היה עם האדם הראשון ולעומק זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו אילולי החינוך והסביבה האנושית סביבינו. ולכן צריך לשכנע אותו עם חוקי המשפחה שילדיו הם שלו ממש. וכאן הומצא חוקי המשפחה. 2, כל הבריאה נבראה על ידי שפה. הנה בסגולת השפה קיימת היכולת לבנות ממש את העולם. סיפור התורה משכנע את האדם ללמוד שפה וללמד שפה כי בשפה יש את היכולת לבנות עולמות ולפתור את כל בעיות האדם. כפי ששפת המדע והמתמטיקה הוכיחו. 3, שיש שפה ואפשר ללמוד, אז אפשר ללמוד חקלאות. 4, אפשר ללמוד עונות השנה ולהמציא את הלוח. וכל זה בלתי אפשרי בלי חינוך. וחינוך בלתי אפשרי אך ורק בתלות התינוק בהוריו.

4, מכאן שיש לנו את הזוג החקלאי הראשון שמבינים שלא יחיו לנצח (אם כי מחשבתית הם חושבים שזה אפשרי. אגב: גם היום אנו חושבים שזה אפשרי הרי אין חוק מוות בטבע יש עובדה שמתים, מי שמבין את ההבדל מבין שהמוות לא מחוייב המציאות הטבעית.) אז הם כמובן מולידים ילדים לשם נצחיות אבולוציונית אישית באבולוציה עד ניצחון המוות.

שנולדו הבנים. התורה מספרת סיפור שאומר. 1, תעבדו את האלוהים ?! אז תהרגו אחד בשני. קין והבל הם אותו סיפור נצחי של מלחמות דתות. 2, חז"ל למדו את הסיפור אחרת. שקין והבל הסכימו לחלק לעצמם את העולם. וההסכם הזה הביא להרג. כלומר כל הסכם או המצאה אנושית דבילית יכול להביא לרצח. כמו המצאת הקניין והמצאת הכסף שהורג בנו בכל הדורות מהפיכות חברתיות.

קין קורא לבנו בשם חנוך מלשון חינוך. ובונה לבנו עיר = סדר חברתית עם חוקי חברה. כלומר אחרי הרצח הוא מבין שצריך חינוך וסדר חברתית צודקת שלא תביא שוב לרצח.

5, מכאן מספרת התורה על המצאת הכלי זמר והמצאת הברזל והנחושת. כלומר התפתחות תבונת האדם. התורה משמרת את חוקי המשפחה בסיפור התולדות עד נח ואחריו. בכל אופן שהתרבו בני אנוש החקלאים אז התחילו האנרכיה והתפתחות התבונה נעצרת ואז בני אנוש חשופים לכל אסון טבע.

6, התורה מספרת שנח המציא את הספינה וניצל הוא ומשפחתו. אחרי האסון נח ובניו לא חושבים יותר להוליד כי הרי ברגע אחת כל עמלם יכול לרדת לטמיון והנה המבול היא ההוכחה. והמצאת היין היא המורפיום הנכון בזמן הנכון.

אחרי שהשתכנעו שבעצם הם עם תבונתם – המצאת הספינה – ניצלו ושעונות השנה ממשיך, אז אפשר לפתח את התבונה ולהינצל מכל אסון בעתיד ואפשר להמשיך עם החקלאות ובאמת חז"ל מספרים שנח המציא את המחרשה ועוד ועוד וכמובן את היין. (כנראה מיץ ענבים שהכין לספינה שנהפכו ליין)

עכשיו נעצור לרגע ונשאל את עצמינו. האם לא כל אחד מאיתנו שואל את שאלת נח ובניו בכל זמן נתון ? בשביל מה כל עמלי ? בשביל מה משפחה שמחר מי יודע מה יקרה עמם. בשביל מה כל עמלינו כפי שמתבכיין שלמה בקהלת ?

התשובה היא החשיבה הבסיסית שלעיל שהיקום היא אבולוציונית התפתחותית לטוב ולרע והכל באחריות האדם. הכל היא פונקציה של התפתחות התבונה.

נח ובניו משכנעים את עצמם בכך ואז עולה הבעיה החברתית, זאת שהביא את אי ההתפתחות התבונה לבני דורם וכולם נהרגו במבול\באסון הטבע. ולכן הם מחוקקים את חוקי נח. ואחד מהם היא המצאת הקניין והירושה. מחלקים את העולם לשלוש בניו וכך הנחלה יעבור בירושה, ואז כל נולד נולד עם הטבע ומקור פרנסתו.

לו בני אנוש יכלו לחיות בלי המצאת הקניין והירושה אז עדיף היא מהמצאת הקניין, את זה הוכיחו כל מלחמות ההיסטוריה, אבל הם הבינו שאין מנוס בני אנוש חייבים איזה סדר ואז המצאת הקניין הירושה אחרי חלוקת הטבע לכל פרט ?! היא הדרך הטובה היותר !

שוב נשתמש עם הכלל של קאנט. שכל המצאה אנושית קבילה אך ורק בזמן שכל אדם יסכים עמם. והמצאת הקניין קבילה אך ורק עם בכל דור ודור כל פרט נולד יחד עם הטבע כלומר מקבל נחלה = דיור ומקור פרנסה.

מה קרה אחרי כמה דורות מנח ובניו ? שהתאפשר לקנות = קניין בלי ירושה כמו שאברהם קנה את שדה עפרון. ואם זאת אפשרי אז לא עובר הרבה שנים שרוב בני אנוש נולדים באוויר בלי נחלה ובלי מקור פרנסה כי כל הטבע קנוי כבר למישהו, כמו היום שכל נולד בעולם נולד בלי כלום אפי' מים אסור לו לאגור על פי החוק.

האם יכול האדם לומר לנולדים שאין להם מקום בעולם ? כמו שקין אמר להבל שלם לי על זה שאתה דורך על האדמה. מאיזה כוח הוא בא לנולדים לומר להם תשלם לי על מים או על עצם דריכתך על האדמה או המדינה ? כוח אלילית או כוח מוסרית או אולי כוח הנשק ?

אל כורחינו שכוח אלילית אין כאן וכוח מוסרית אין כאן. אז מה יש בעצם ? רק כוח הנשק ! אז במה אנו מגדירים את עצמינו כנאורים ומוסריים וערכיים ?

התורה בא לספר לנו אייך הומצאה חוקי הקניין והירושה. הקניין הומצאה אחרי חלוקת הארץ לכל פרט, והירושה הומצאה להבטיח לכל נולד את הטבע כמו שזה מובטח לשאר בעלי החיים ביקום.

כאן רלוונטית הכלל של קאנט. להבין שחוקי הקניין הם לא חוקי האלוהים ולא חוקי המוסר האבסולוטיים. הם יהיו קבילים אך ורק 1, שכל פרט ביקום יש לו נחלה פרטית ומקור פרנסה. 2, שכל נולד נולד לטבע חינם או על ידי הירושה או על ידי הסדר החברתית.

בלי זה שידע כל אדם שאין לו שום ביטחון בקניינו ואין לו על מי לסמוך וחבל כל עמלו. השכר והעונש היא תוצאה ולא התערבות אלילית ולא צריך התערבות שלטונית חברתית, היא תבוא במילא. וזה תוקף כל חיזויי הנביאים.

7, אחרי תובנות אדם הראשון ונח ובניו שהמציאו את חוקי המשפחה ואת חלוקת הארץ לכל פרט = המצאת הקניין והירושה. נולד גיבור בשם נמרוד\חמורבי שהוא טען שאם נקים חברה = אימפריה עם דגל חברתי = ע"ז ?! אז לא צריך את חוקי המשפחה וגם נרוויח שהתפתחות התבונה תהיה יותר מהירה.

והוא הוכיח זאת על ידי המצאת החמר והלבינה וההנדסה. ובנה מגדלים ובתים.

מה שהוא לא הבין שבחברה חברתית הדגל היא דגל דמיונית כלומר היא טוב לרוב ולא לבפרט היא טוב לשרידות החברה הדמיונית ולא טוב לשרידות הפרט.

ואם זה המצב אז לעולם ימצא פרטים שיפרשו מהכלל ואז תחולק החברות ותחולק השפות וניכנס למלחמות תמידיות בין חברות.

זה סיפור השפה האחת, סיפור דור הפלגה. חברה לא טבעית = פילוג = מלחמות תמידיות. חברה לא טבעית = ממזרים = חיילים. הקלות דעת לגייס ילדים לצבא באים אך ורק שרוב הילדים נולדים במקרה לחברה הדמיונית. הקלות דעת להסכים לשימוש מכוניות אפי' שהיא מבקשת קורבן של מיליון ושלוש מאות אלף הרוגים בשנה ומעל שלושים מיליון פצועים ?! בא אך ורק שמולידים במקרה ולחברה הדמיונית.

בני אנוש אם היו בחשיבה הבסיסית של התורה, לא היו מסכימים עם המצאת המכוניות וכמובן לא היו מסכימים בגיוס ילדים לפני שהם הספיקו להקים משפחה. עדיף להשאיר יתומים מלמות רווק. בכל אופן היינו מרוויחים שלא במהרה היו יוצאים למלחמות.

אבל בחברה שכל עמל בניה היא לשם החברה הדמיונית אז 1, לא נצרך לחוקי המשפחה ואז יש בני אנוש שאין להם משמעות חיים כי נולדו במקרה וימותו במקרה. 2, הרוב או המלך – שזה אותו דבר – קובע את גורל הפרטים. ואז בקלי קלות אפשר להילחם על עזה שלושים שנה ואחר כך להחזיר אותם כך שכל הדם נשפך לריק.

במצב הזה כמו אז כמו היום קם אברהם אבינו ואומר שוטי עולם, למי אתם עמילים ? לדגל דמיוני ? לחברה דמיונית ?

ואברהם ממציא את הדגל האישית = ברית המילה. ברית המילה באבר ההולדה\המין, לומר שאין לך בטבע\במציאות חוץ מצאצאך לדורי דורות.

מאז כל סוג חברה נקרא ע"ז = דמיון שווה. ורק ברית המילה היא הדגל האישי של כל אדם שחפץ בחירות.

אברהם עוזב את מקום הולדתו = אימפריית נמרוד\חמורבי. והולך לארץ שנפל בגורל אבותיו בגורל נח ובניו.

8, יעקב רואה מה יצא מאברהם ואביו יצחק שבעצם רוב צאצאיהם לא ירשו את חשיבת אברהם. והנה הוא צריך לברוח מארץ אבותיו מאחיו עשו.

יעקב מבין שבלי בסיס חברתית אין לו סיכוי וכל עמולו לריק כמו אברהם. ואז הוא משתכנע שלהפריש את בן הבכור כעובד החברה. ועובד החברה יחיה על חשבון המעשר שכל אחד יפרוש מהונו.

זה סיפור החלום של יעקב. ואחרי זה מוכן היה לסבול את הכל – את לבן ונוכלותו – עד שהקים את משפחתו ומוכן היה לחזור לזכות בארץ ישראל שנפל לו לירושה.

הוא חוזר באמת ועשו מכיר בזכות יעקב בארץ ועוזב את ארץ לטובת יעקב.

9, מכאן היינו יכולים לזכות בארץ ישראל לנצח נצחים אילולי יעקב התחתן עם שני אחיות שאחת אהב יותר וכך הביא למלחמה משפחתית ולבסוף מכרו את יוסף לעבד.

כאן הומצא האיסור לקחת שני אחיות. אבל זה לא עיקר הסיפור. עיקר הסיפור מתחיל כעת.

היו היה אומה שלימה ששמו היה "מצרים". הם ישבו על נהרות הנילוס שמקורו (המים) ממרכז היבשת = אפריקה.

יחידי סגולה – הכהנים\החכמים – ידעו שמקור המים מתחיל מפנים היבשת. באיזה יום מהימים קם אדם, – פרעה שמו ושם משפחתו "מנוול" – בנה לו סכר הרחק בפנים היבשת, והפסיק להגיע מים למצרים.

כל בני האומה נזעקו לאלוהיהם שירחמו על עבדיהם ושיתנו להם מים. מים רבונו של עולם,,, אנו חייבים מים, צעקו כל אחד לבייביסיטר הדמיוני שלהם.

ואז קם פרעה המנוול ואמר, מה אתם מבקשים מאלוהיכם מים ? אני ה'אלוהי שלכם אני אתן לכם מים !! פרעה המנוול לא סיפר להם אייך ייתן, כי אליל ממציא מים מאין ולכן אין סיבה לתוצאה שהוא מביא מים.

כך בדיוק נהפך פרעה למלך מצרים ולאלוהי מצרים.

לימים התחיל להבין שהכהנים\החכמים מתחילים להריח את הבלוף ואתחיל לפחד מעצם המחשבה שהכהנים יגלו ועוד יספרו לההמון ואז העניים האלה יאכלו את העשירים בעודם חיים.

ימים ולילות חשב וחשב מה לעשות מה יקרה אם וכאשר יגלו את הבלוף ?

כדרכם של טבע האדם, מה שחושבים ביום ?! חולמים בלילה בחלומות !! כלומר, מה שהטריד את פרעה ביום ובלילה ?! על זה בדיוק חלם בחלומותיו !!

ומה חלם ? חלם שהעניים אוכלים את העשירים בעודם חיים !!! והנה המקור (בראשית פרק מא) (א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: (ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: (ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: (ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה:

ושוב נרדם וחולם עוד חלום עם אותו תוכן בדיוק. (ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: (ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: (ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:

ועכשיו, נא לשים לב אייך מחבר המקרא מעביר לנו תובנות תוך כדי הסיפור.

יוסף בן יעקב כבעל פותר חלומות מבין מיד מה כואב לפרעה ומתחיל כנראה לחייך מתוך הבנת הבלוף של פרעה. פרעה שמבין מהחיוך שיוסף מבין, אז מתחיל פרעה לשכנע את יוסף בצדקת דרכו וכך הוא מספר לו את חלומותיו. (נא לשים לב לשוני\להוספה בחלום)

(בראשית פרק מא)  (יז) וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר: (יח) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: (יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: (כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת: (כא) "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:"

הפסוק האחרון – וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ: – היא הוספה ולא ראינו זאת בתחילת הפרק שמסופר החלום המקורי.

ובכן, כאן פרעה טוען ליוסף. אוקיי, הם יגלו את הבלוף שלי ויאכלו את העשירים ואותי חיי. אבל בתכלס שנינו יודעים ומבינים שבלי מלך וסדר חברתי נכון ?! הם יישארו עניים לנצח !!! כי מראיהן רע כאשר בתחילה. כלומר, הם לא תבוניים ולא רציונאליים ולכן הם יישארו עניים. (קלסיקה של חשיבת המנהיגים והחכמולוגים בכל הדורות. רק נשאר לשאול בשביל מה חינוך חובה אם ההמון נשארים טיפשים ?)

יוסף מחליט לשתף פעולה (אני לא יכול לשפוט אותו אבל בתכלס הוא אכל אותה לבסוף ונראה זאת בהמשך) ומציע לפרעה רעיון ענק.

פרעה יכריז על שבע שנות שובע. כלומר יזרים מים בשפע שבע שנים ואחר כך יסגור את הברז של המים לשבע שנים.

ויאמר לכל העם להכין את עצמם לשבע שנות הרעב ופרעה ידאג לאחסן חיטה לשבע שנים. בראשית פרק מא (לג) וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (לד) יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: (לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ: (לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:

יוסף ידע שכל העם לא יאסוף חיטה הרי מי מאמין לחלומות ? ויוסף גם ידע שאי אפשר לאחסן חיטה לכל כך הרבה שנים. כלומר, אין לההמון העם את הידע הנחוץ אייך לאחסן חיטה.

הוא כן ידע אייך לעשות זאת וגם הבין שלא יצטרכו שבע שנים.

ובכן פרעה היקר – אומר לו יוסף – אתה תסגור את ברז\סכר המים בעוד שבע שנים. ואחרי כמה ימים או שבועות ההמון יתחיל למכור דברים בשביל מים. יעבור עוד חודש ועוד חודש וימכרו הכל מהבתים למלך. ויעבור עוד חודש ועוד חודש וימכרו לך את אדמותיהם ואת בתיהם ואת מכנסיהם ואחר כך את גופם ממש לעבדים למלך.

וכך היה באמת. ופרעה בכדי להבטיח שיוסף לא ידבר הרבה שטויות עם ההמון. מכריז על יוסף כמשנה למלך מצרים (אפי' שעל פי חוק המצרי "זר" וקל וחומר "עבד" לא יכולים למלוך.) והנה הבטיח לו את עבדות העם לנצח ושתיקת יוסף. ועכשיו נשאר להשתיק את הכהנים\החכמים. ואז חוקק חוק שאדמת הכהנים לא נמכר למלך ואין המלך יכול לקנות את אדמתם ועוד אוכלים על חשבון המלך. (מזכיר את מערכת המשפט בעולם המודרני שהם חיים על חשבון המדינה ולכן משתפים פעולה עם הון שלטון. ראו מיליוני תיקי הוצאה לפועל בכל שנה, שרובם הזוכים הם החברות מעל 90% ומעל 90% החייבים בלי ייצוג משפטי)

אחרי זה – אומר יוסף לפרעה – שכל העם לך עבדים ?! אז מי צריך את הסכר ? מי צריך להיות אלוהי שמביא מים ? אתה תהיה מלך במציאות על ידי חוק הקניין.

(פעם שלטו על העבדים עם בלופים פנאטיים כמו אלילים וכדומה. היום שלטים על העבדים על ידי המצאת חוקי הקניין והמצאת ה"כסף")

הנה המקור בפנים. (בראשית פרק מז) (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

לכאורה זה נשמע טוב, הנה פרעה מלך במציאות כלומר כל אדמת מצריים שייכים לו מכוח חוק הקניין. ויוסף מבטיח לעצמו ולכל משפחתו ואחיו ארץ שלימה ועוד גם מכלכל אותם חינם.

יעקב מבין מה יקרה לבסוף כי התבונה מחייבת שההמון לא טיפש כמו שנראה למנהיגים. ולכן מבקש מיוסף לקבור אותו בארץ ישראל בכדי לומר להם שמקומם הנצחי היא בארצם ולא בארץ זרה שעוד המקומיים ישחטו אותם (כמו האירופים שעשו את השואה.) כמו שקרה באמת שרק אחד מחמש יצא ממצרים.

איי האיי אייך שהתבונה נוקמת. איי האיי אייך שכואב נקמת התבונה. מידה כנגד מידה היא משלמת.  "אז עס גייט א ריח" אומרים באידיש.

אותו פירצה בחוק שפרעה פרץ, שזר יכול למלוך במצריים ?! הביא אחרי כמה דורות מלך זר שלא ידע את יוסף. (לא ידע = לא הכיר בדעות של יוסף. הרי מה פירוש לא ידע ? הרי לא ידע היסטוריה ? זה מה שהמקרא רוצה לספר ?) (שמות פרק א) (ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: ושחרר את עמו מעבדות וקנה את צאצאי יוסף וצאצאי אחיו לעבדים באותו דרך של פה רך. כלומר בשכנוע תבוני כביכול, יהיה לך מסעדה בע"מ ושוויון הזדמנויות וכו' וכו' ובתכלס נהיו עבדים מכוח החוק של יוסף.

ארבע מאות שנה היו במצרים. ארבע מכל חמש התבוללו ונכחדו. משה רבינו שגדל בבית המלוכה ואחר כך בגיל 19 (נדמה לי) ברח משם לכוש ונהיה מלך. ארבעים שנה היה מלך. ואחר כך בגיל שמונים התחיל לחשוב על חיו ועל עתידו האישית הנצחית, התחתן והוליד ילדים ומה עכשיו. אין לו ולמשפחתו עתיד. הנה לאברהם לאבותיו כבר היית ארץ לחיות שם לנצח והפסידו אותו בשביל מה ? בשביל אח הגיביר\העשיר שבארץ מצריים ? מה יצא מהאח ומכל משפחתם ? הרי כולם התבוללו ונכחדו !!

כאן הוא מקבל תבונה ענקית. אני יהיה לוחם החופש הראשון בהיסטוריה, אני הוציא את בני ישראל ממצרים ואני אתן להם חוקה אייך בני חורין צריכים להתנהג כחברה. ואנו נהיה עם סגולה לכל העמים לדעת אייך להתנהג כחברה וכבני חורין.

והוא מצווה לומר. לפני שאתם נכנסים לארץ ישראל ששייך לכם עוד מגורל נח לשלושת בניו. אתם צריכים תורה חוקה בכדי להתקיים בה לעולמים ועוד תהיו סגולה לעמים אחרים אייך צריך להתנהג.

ומשה כמשכיל ומלומד יודע שאין טעם להציל אותם ולהביא אותם לארץ ישראל לפני שהוא מחוקק להם חוקים תבוניים אייך להתקיים בארץ ישראל לתמיד.

כאמור למד מיוסף שכסף זה סיבת הסיבות לעבדות העמים. ולכן דורש הוא בחוק "שמיטת כספים" כלומר כל שבע שנים מחסלים את החובות, יותר נכון מבטלים את הכסף ומדפיסים כסף חדש.

וכמובן אוסר באופן מוחלט את הריבית. הרי גם המצאה נצחית = הכסף וגם הנצח הזה פתאום מוליד כסף גם כן ? הרי הריבית הם צאצאי הכסף והכסף עצמו היא בלוף לא טבעי אז אייך בלוף מוליד צאצאים ? אגב: כל תרבויות ימי קדם נהגו שמיטת כספים, זאת היית תבונה עמוקה ופשוטה של ימי קדם, עד הרומאים החצופים שביטלו את המושג הזה. (הפרסים הביאו את השוביניזם באנושות  והרומאים הביאו את הדתות הנצרות והאיסלם. כי אי ביטול הכסף והקניין מביא סבל רב לההמון שמצפה לכל גואל מיסטי האפשרי והנה הגיע הנצרות והורידה את האנושות לחושך מיסטי של אלפי שנים. וכך האיסלם הגיע באותו דרך של סבל ועוני.)

משה רבינו מבטיח שאם תחלקו את הארץ חינם ותשמרו על שמיטת הארץ ושמיטת כספים ?! אז לעולם לא תצאו לגלות ! כי אף אומה לא יבוא לכבוש אותכם, וזה הגיון פשוט כי אם אין מלכות וכל אחד יש לו אדמה ומקור פרנסה אישית. אז אין מה לכבוש. שיש מלך ומערכת ואוצר המדינה והמלכות וכדומה אז צריך רק לכבוש את הראש ולשלוט על המערכת. שהבריטים כבשו את הודו הם הבינו שהם חייבים לכפות עליהם את החוקה שלהם. אחרת אף הודי לא יכיר בקניין ובחוקה של הבריטים. הטעות של ההודים שהם אימצו את החוקה הבריטית ואז כל הודו שייך לבריטים.

בלשון התורה זה נקרא ע"ז כלומר, קבלת החוקה של הבריטים ?! זה עבודה זרה של התורה !! בני ישראל עבדו עבודה זרה הכוונה שאימצו את הקניין והכסף של האימפריות.

בכל אופן. אני לא טוען שחייבים לעשות מה שמשה רבינו דרש מבחינת הדרך והשיטה. אבל חייבים להבין את התוכן התבוני בכדי למנוע את החורבן הבא.

ולכן הבסיס החברתית חייבת להיות שכל נולד, נולד עם הטבע, דיור חינם ומקור פרנסה. משם אתה יכול לשחק את המשחקים הקפיטליסטיים. לפני שנתתה להם את הבסיס ?! מאיפה החוצפה לבקש מהם להתגייס לצבא ולהקריב את חייהם למען החברה ? מאיפה החוצפה לכפות עליהם חינוך חובה ? מה מקשר אותם לחברה אם שללנו מהם מראש הכל ?

ובכן משה מחוקק חוקים תבוניים.

וחוק ראשון לגבי חוקי הקניין.

הארץ נחלקת בגורל לכל נולד ואי אפשר למכור את הנחלה לצמיתות. וכל זר שיבוא לארץ, גם מקבל נחלה. (יחזקאל פרק מז) וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק:

נחלה פירושו, "דיור" ו"מקור פרנסה" אגב: כל העולם אמור להתנהג כך, זה לא עניין של בני ישראל או מה. אברהם אבינו כבר נלחם מול נמרוד\חמורבי על אותו עניין, ולכן בסוף הלך לחפש ארץ ששייך לו, מחלוקת נח לבניו. נח הרי חילק את הארץ בגורל לבניו מאותו סיבה, כי הרי המבול היית סוג של אנרכיה ואנדרלמוסיה, תשובה נח היית "גורל" וחלוקה שווה. (צריך לשים לב שאין התורה מעוניינת בסיפור, רק בתוכן התבוני. במילא אין כאן עניין לשאול האם היה מבול או האם היה נח ובניו וכדומה)

שהלבן הבריטי רצה לשכנע את שבטי יבשת אמריקה למכור להם את הנחלות ואת שטחי המרעה והצייד. הם הבטיחו דירות חינם ומקור פרנסה חינם לכל בני השבט. ובכל זאת ראש השבט לא הסכים, וכל צעירי השבט לא הבינו אותו ולבסוף הרגו אותו וקיבלו את תובנות איש הלבן הבריטי.

למה ראש השבט לא הסכים ? כי אמר אוקיי אנו כולנו נקבל דיור חינם ומקור פרנסה חינם. אבל מה יהיה עם צאצאינו בדור הבא ? ואת זה לא הבינו הצעירים כלל וכלל כי היו צעירים וטיפשים כמו איש הלבן הבריטי. ולבסוף איפה זרעם של השבט ? איפה הם רבונו של עולם ??? חמש אלפי שנים חיי להם שבט ביבשת אמריקה. (אגב אצלם לא הומצא המושג כסף והם לא הבינו מה הלבן מחפש בזהב וכסף) כל פרט זכה לשרידות אישיות אבולוציונית נצחית וזה הרי כל משמעות עמל החיים. והנה הגיע לו האדם הלבן שחושב את עצמו חכם וחכמולוג ועוד גם נדיב, וחיסל את כל השבט וגזל את אדמתם עם המצאת חוק הקניין והכסף.

ובכן נחזור למשה והחוקה שלו.

נא לשים לב. אפי שהארץ נחלקת חינם, גם אז אין קניין מוחלט על הארץ, "לי" הארץ אומר האלוהים\התבונה. הטבע שייך לכולם כמו לכל האורגניזם, אתם רוצים לעשות סדר חברתי ? אוקיי תחלקו את הארץ, אבל זאת תדעו שכל הולכי דרכים, מותר להם לאכול עראי בשדות שלכם, מתנות עניים ייקחו מכם בכוח (אגב: זאת ההלכה גם היום). כלומר, אני – אומר האלוהים\התבונה – מסכים לסדר חברתי אבל בתנאי "אפס כי לא יהיה בך אביון" כי אם יהיה אביון אחד ? אז כל הקניין והחלוקה, בטל ובוטל !! אתם חוזרים להיות כמו כל האורגניזם. ולא ? רק תראו מוות כל שלוש דורות !!. כי כל שלוש דורות יש מחזוריות של הפיכות חברתיות בכל עם ועם מאז המצאת הכסף והקניין. חכמינו אמרו זאת עוד לפני אלפי שנים וזה מתקיים במציאות. תראו שדור המלחמה עוד מתנהג דיי בסדר. בדור הביניים כבר נהפכים לאגואיסטים והכסף והקניין משעבדת את ההמון. ובדור הבא כבר שוב מהפיכה ומלחמה. והנה לכם מחזוריות של מלחמות בכל שלוש דורות. זו עומק העניין שהתבונה\האלוהים משלם על שלישים ועל רביעים. כלומר כל שלוש דורות הוא נוקם ונוקם.

מי שמבין מיהו ומהו אלוהי ישראל. מבין שאלוהי ישראל זה לא איזה אישיות מיסטית ובייביסיטר של הנצרות ח"ו. אלוהי ישראל זה השכל הבינה האחדותית. התבונה (= אלוהי ישראל) אומרת לנו שהמצאת הקניין היא אמצעי למניעת מלחמות וריבים בין אנשים ועמים. אבל עם מישהו נפסד מהאמצעי הזו ? אז מחר תתאפשר עוד אחד שיפסיד ועוד אחד שיפסיד וכך עד ההפיכה החברתית הבא !! והנה לנו מוות תמידית מחזורית.

ולכן מזהיר אותנו התורה "אפס כי לא יהיה בך אביון" ועוד יותר מיזה, כל זר שבא לארצינו כמו הסודנים ?! מקבל נחלה חינם !! אם כך יתנהגו כל בני אנוש בארצותיהם ?! אז אין לך שלום אמת יותר גדול מיזה !!

זאת הבסיס התבוני הפשוטה שכל אדם חייב להבין בפשטות (השנאה לתורת משה היא שטיפת מוח של אנשי ההון ושלטון בכל הדורות מהסיבה שהתורה לא מכירה בקניין ובכסף.) שאין להמציא המצאות כמו קניין אם לא דאגתה שההמצאה הזו לא יקום על יוצרם.

המוסר הבסיסי של בני אנוש חייבת להתחיל מזה. שאם יש אחד שנשללת ממנו את הטבע מסיבות קניין וכסף ?! אז על האדם הזה לא חל שום מוסר או מוסכמה אנושית כלשהי, פשוט מותר לו לגנוב ולאכול ולישון בביתך כמו המקק והעכבר. (משלי פרק ו ל) לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב:

כל תוקף המוסרי של "לא תגנוב" היא תוצאה ישירה של המצאת הקניין. ואם המצאת הקניין שוללת ממנו את הטבע ? אז הוא כבר לא מחוייב להמצאה הטיפשי הזו (הקניין) ומותר לו לגנוב מכל הבא ליד.

כל זה הסברתי בקיצור על המצאת הקניין. ונסכם בכמה מילים.

1, אין שום מוסר וצדק לפני המצאת הקניין. לא תגנוב היא תוצאה של המצאת הקניין.

2, אין המצאת הקניין תקף לפני שהבטחנו לכל נולד קניין. לכל אלה שנשללת מהם הטבע ?! כל המוסר מתבטלת !! ואין להם שום מחוייבות לשום מוסכמה אנושית תבונית. מותר להם לקחת מה שהם צריכים. והיות שכך דורשת הטבע, אז אין מנוס ממלחמות תמידיות לנצח עד שיבוא הדור שיבין את פשטות הדברים ויתקן זאת. וזאת עומק דברי הנביא (יחזקאל פרק כ) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: כלומר, בסוף התובנה הפשוטה הזאת תשלוט בנו.

עכשיו נעבור ל'המצאת ה"כסף"

הכסף הומצא לשם חליפין. הקלה להחליף דברים, במקום שאני אתן לך מהחלב שלי ואתה תיתן לי מהחיטה שלך וכדומה. אז יותר קל לנו להמציא את הכסף.

אבל יש כשל בהמצאת הכסף. אין בטבע שום חליפין שלא נאכלת או נכחדת. לא חלב ולא חיטה ולא שום דבר בעצם. ואם כך אייך זה שהכסף – שזו רק הקלה בחליפין – נצחית ? כלומר כל מה שנשאר לך מהכסף אתה יכול לשמור לנצח. זו מתחילה לא דבר טבעי. וגם לא צודק מבחינת החליפין.

ברגע שיש לך המצאה לא טבעית ונצחית ? ועוד מולידה צאצאים = ריבית ? אז לא יעבור הרבה זמן שכל הכסף יגיע לידי אדם יחיד. ואז כל בני אנוש יהיו לו לעבדים. לדוגמא החמש בנקים בארה"ב.

יש עוד הרבה לדבר בעניין של המצאת הכסף. במיוחד היום שכל הכסף נדפס מאוויר על ידי הבנקים הפרטיים על חוב. כלומר על חשבון העתיד.

מי באמת מיצר את הכסף ? לא הכסף של הבנקים אני מדבר, אני מדבר במהות מי מיצר את הכסף בסופו של דבר ? הכסף מיוצר על ידי עמל כפים, כסף = שעות עבודה (תעיינו לעומק בספרו של אדם סמית "עושר העמים" וגם בקפיטל של מרקס). כל כסף שאדם משיג בלי לעבוד ? הוא כסף גנוב !!

נסכם את הפינה הזאת – המצאת הקניין והמצאת הכסף – בכמה מילים.

אם בתחילת התורה הבסיס המחשבתית טוענת שמשמעות החיים = עץ החיים האישית מובטחת על ידי התפתחות התבונה עד ניצחון המוות. ואת זה אפשר אך ורק בחוקי המשפחה ובדגל אישית = ברית המילה ובחלוקת היקום לכל פרט ולכל נולד. כך שכל עיסוקו של האדם תהיה אך ורק בלימוד ובחקר הטבע. כך שיזכה באמת לפתור את כל קללות האדם וגם להביא את כל הטוב האפשרי אפי' חיי נצח.

בא המצאת הקניין והמצאת הכסף ושוללת את הטבע מהאדם מראש והוא גם נולד עם חוב לאומי\חברתי מראש וגם לפני שיזכה למשהו הוא חייב להקריב את חייו למען החברה בצבא.

המצאת הקניין והמצאת הכסף כבלו את האלוהים. שאתה מתפלל לאלוהים במצב כזה זה כמו להתפלל לקיר ולאבן. הוא לא יכול לעזור לך. כל כסף שייקח מאחר וייתן לך הוא פשוט גוזל מאחר. זה לא הטבע האקראית שאפשר שהוא יתערב ויעזור כמו גשם או הצלחת הידיים העובדות או הצלחת תבונתך. כל זה לא יעזור לך עם הכסף הוא הכוח ולא האלוהים והטבע.

כוח הכסף הוא השולט ולא האלוהים. כאן שליטת האלוהים בטבע מתבטא אך ורק בעונש. ביטול ערך הראלי של הכסף בשלוש אחוז כל שנה = 21% כל שבע שנים. שזה אומר שאתה במילא מפסיד מעל עשרים אחוז מעמלך. תוסיף לזה את המע"מ כ20% אז יש לנו כ40% הפסד. תוסיף לזה מיסים והנה לך שמיטת כספים כל שבע שנים אם תרצה או לא תרצה. והנה תוסיף לזה את ההפיכות החברתיות בכל שלוש דורות. כך שגם קיים בכוח את חוקי התבונה וגם הפסיד את עולמו הנצחית שלו וצאצאיו. ואלי החברה הדמיונית תשרוד עוד כמה דורות ולבסוף כולנו יודעים ששום חברה לא טבעית לא שורדת לעולם.

לו רק קיימנו את הבסיס המחשבתית של תורת משה. אז גם ההתפתחות הטכנולוגיה היית באופן כזה שהיית לכל פרט יותר זמן וחופש ללמוד ולפתח את התבונה באנושות. נכון שחברה אימפריית של נמרוד מצליחה יותר מהר לפתח טכנולוגיות אבל במהרה באים המלחמות כמו שקרה בכל ימי ההיסטוריה. נכון שבחברה טבעית ההתפתחות יותר לאט אבל עם אורך רוח היינו משיגים הרבה יותר. כל ההוגים יודעים לומר שהחופש מביא להגות ולמדע. וכל הנביאים אמרו שהעבדות מביא חורבנות. עבדות = לטבע המקרית או לחברה או לכסף. עבדות לחברה היא גם באופן שהחברה היא דמוקרטית, ותוכיח זאת הנטל החברתית שהחברה דורשת. היא בחוצפתה דורשת שני מפרנסים למשפחה וחושבת גם לאסור להוליד יותר מ1.6 ילדים. ואם לא נקיים את דרישתה אז יש להם את המקל מהגזר. המקל = רדיפת עקרות הבית ושלילת קצבת הילדים, הגזר = הזדמנות דמיונית – שוויון היזדמניות בל"ז –  אולי אתה תהיה הטייקון הבא במזל טוב.

ובכן סיסמת היהודי היא "התרופה לסרטן שתמצא מחר ?! יכולנו כבר למצוא לפני אלפי שנים" לו רק למדנו והיינו בני חורין באמת. "ניצחון המוות שימצא בעתיד ?! יכולנו כבר למצוא בהווה"

אבל כל זה רלוונטי אך ורק שאני הוא זה שיזכה לכך ולא איזה חברה דמיונית או אפי' אומה טבעית כמו היהודים. מה לי היהודים אם אני בעצמי לא יזכה לכך.

ולכן ביסוד החשיבה היהודית עומדת הכלל הבסיסי, שאני זה האדם הראשון, אני זה אברהם אבינו. אני זה יעקב אבינו, אני זה משה רבינו שחוקק לי ולצאצאי לנצח את כל תובנותיהם.

אין היהודי עושה ברית מילה כי אברהם סבו ציווה או האלוהים ציווה. הוא עושה ברית מילה כי הוא אברהם ובנו הוא יצחק. על זה הדרך אנו לומדים את התורה.

לא מעניין את היהודי האם היה אדם ראשון או היה אברהם, מעניין אותו את התובנות הבסיסיות. לא מעניין אותו האם משה כתב את התורה או אני בעצמי כתבתי לי את התורה, מעניינת אותו את עצמו ושרידותו הנצחית ואת זה הוא מקבל בתובנות התורה.

אין היהודי מקבל שום סמכות עליונה אלילית או כל חוק חברתי תבוני או מקרי. הוא מקבל את דבריו של השכל שלו שהיא כבוד האלוהים. כפי שכתוב בזוהר הקדוש "ויהי אור = השכל הגדול שהיא העומד מאחורי הפרגוד" כפי שמפרש הרמב"ם בחגיגה שכל האדם הוא כבוד האלוהים. והתורה פשוט נותנת לו את התפתחות התבונה והאנושות.

לסיכום המאמר:

לריק הוא כל ויכוחי הסרק שלנו מי כתב ומתי כתב ומי הוא הסמכות ומהי מוסרי ומהי ערך. זה לא היהדות, נקודה. סגולת היהדות ולמה היא נבחרה להיות עם סגולה היא אך ורק בגלל החובה לתת לזולת את התבונות הפשוטות של התורה ששם אנו מבינים מהי הסמכות האמיתית. הסמכות היא התבונה והכלל של הלל וקאנט, ובכדי לדעת ליישם את הכלל הזה אנו צריכים לדעת אייך התפתח המוסר והסמכות באנושות. ויש שני דרכים של ההתפתחות. 1, בכוח הנשק = כוח החברה, פעם זה המלך היום זה הרוב הדמיוני, ובשניהם שלטו ושולטים, המצאת הקניין והמצאת הכסף שהם – המצאת הקניין והמצאת הכסף – קמו על יוצרם. התוצאה היא שכל פרט מוליד לדמיון והוא והחברה נפסדים ולא שורדים, רק איזה מין חייה שהוא נקרא הומו סאפיינס שורד בכללי. היום הנו שמחים עם תקומת המערב מול הנצרות. ומחר הסינים ישמחו עם תקומתם על חשבון חורבן המערב על ידי הסינים והערבים. זה יקרה ביום שהסינים יסגרו את האשראי לארה"ב, כמו שהרוצח בב"ש רצח שלא קיבל אשראי. דמיון לוחמת עם דמיון אחרת וקם דמיון חדש. וכך זה חוזר במחזוריות תמידית. 2, יש את סגולת ברית המילה = זעקת הפרט על חירותו ושרידותו הנצחית. אבל לא מספיק ברית מילה בלי ארץ ישראל או כל ארץ שמובטח לנצח. כי אין לאדם שום ביטחון לשרידותו הנצחית בלי הטבע שהמצאת הקניין והכסף שוללים זאת מראש. ולכן לא מספיק ברית המילה האישית, היא יכולה להציל אותך כל זמן ששאר בני אנוש עוד דוגלים בחברה דמיונית של נמרוד ומשעבדים תחת אלוהי הקניין והכסף. אבל היעוד היא שכל בני אנוש יכירו בתובנות האלה ואז לכל פרט יהיה את הבסיס ואז לא נצטרך אפי' לברית המילה. שכל בני אנוש ישתחררו מאלוהי הכסף ואלוהי הקניין ואלוהי החברה ויבינו שאין לך בעולם\ביקום חוץ מצאצאיך האישים שלך לדורי דורות ?! אז מובטחת לך חירות אמיתי וחופש אמיתי ומשמעות חיים אמתיים ואושר אמיתי.

החשיבה הזאת נקראת "עולם הבא" = כל הטוב יבוא בהמשך בעתיד. תרופה לסרטן יבוא מחר וכן כל קללות האדם יבוטל ורק יישאר להתענג ביצירות ובאומנות וסתם בתענוגות.

מה שאין כן בחשיבה החברתית הדמיונית הטבע היא פונקציה של עולם הזה ועכשיו. הכל פונקציה של מקריות כמו המבול אצל נוח וכמו העבדות לאלוהי הכסף והקניין והחברה.

תפקידו של היהודי לשחרר את העבדים שבאומות. לא רק לשחרר את עצמם כגזע כחברה טבעית. עובדה שזה לא עזר להם. כי רובם בכל הדורות הפסידו את צאצאיהם לטובת ההתבוללות ולבסוף להכחדתם. קוים בהם העונש הכי מפחיד "עונש כרת" אין יהודי אחד מלפני מאה שנה שיכול לומר היום שמיטתו שלימה. ואם נחזור אחורה בזמן רוב האבות הפסידו את רוב רובם של צאצאיהם. אנחנו חייבים להבין שאין בשרידות האומה היהודית מבטיח לפרט את שרידותו. כי בסוף כל סוף האומה הטבעית היא גם חברה דמיונית. נכון היא מועילה יותר מחברה דמיונית בלתי טבעית שלא שורדת בכלל. אבל בכל זאת מה לי כמה שורדת אם לא אני בעצמי זוכה אישית בשרידות ?

ולכן, תפקידינו לתת את התובנות הפשוטות האלה לכל פרט בהומו סאפיינס ורק אז מובטחת חירות כל פרט באנושות.

מי ייתן שנזכה לכך בימינו אנו אמן ואמן…..

בברכה

Max maxmen

=============================================================

מגיב כתב

<< ראב"ע כותב במפורש שכל פרק ל"ד בדברים לא כתב משה: "ויעל משה – לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב ובדרך נבואה כתבו" (ראב"ע דב' לד,א). פרק ל"ד מכיל 12 פסוקים!

מכיון שכך הרי שבוודאי שאין כוונת ראב"ע שסך כל הפסוקים האנכרוניסטיים הוא 12, מה גם שבלשונו כתב "ואם תבין סוד (השרים) [צ"ל: השנים] עשר, גם ויכתוב משה (דברים לא, כב), והכנעני אז בארץ (ברא' יב, ו), בהר ד' יראה (שם כב, יד), והנה ערשו ערש ברזל, (דברים ג, יא) תכיר האמת" (ראב"ע דב' א,ב). כלומר, הפסוקים אותם מפרט ראב"ע הם בנוסף – "גם" – על סוד השנים עשר. >>

מקרא: לא הבנתי בדיוק מה אתה אומר. אי אפשר שהאבן עזרא ידבר על סוד (מלשון נסתר) בזמן שהוא אומר זאת מפורש בהמשך. כלומר אם כוונתו על 12 הפסוקים האחרונים ? אז הרי אומר זאת במפורש "כי מזה הפסוק כתב יהושע" בניגוד לחז"ל שאומרים מפסוק ה' (וימת שם משה) = 8 פסוקים אחרונים. האבן עזרא כאילו פונה לחז"ל ואומר שלפי דעתי מכאן כתב יהושע ולא מפסוק ה'.

כאן אני שאלתי אם חז"ל והאבן עזרא מודעים לבעיית האנרכוניסטיים ושואלים "אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע" אז למה לא שואלים על כל ספר דברים, אפשר שמשה כתב "אלה הדברים שדבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן" ??
יש כאן שני בעיות 1, שכותב המקרא מספר את סיפור משה = אלה הדברים שדבר משה, וכך את כל הספר. 2, אם נאמר שמשה כתב כך אז למה הוא כביכול נמצא בארץ ישראל ואומר "בעבר הירדן" וגם בפסוק ה' שוב אומר "בעבר הירדן,,,,,הואיל משה באר את התורה וגו'" ובהמשך שכותב המקרא מצטט את משה, אז מצטט אותו נכון והנה,(פרק ג' פסוק כ) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְקֹוָק לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (כאן ראיה שזה ציטוט ממשה הרי משה אומר בעבר הירדן המערבית שהוא עומד במזרחית max) וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם:

האבן עזרא עומד על כך במקום וכבר בתחילת דברים אומר "אם תבין סוד השנים עשר ?! גם את,,,וכו' ?! תכיר את האמת"  כלומר כבר בתחילת דברים הוא אומר שלא משה כתב את ספר דברים. אבל מהי הסוד ? הרי אומר ממש במפורש ש"בעבר הירדן" לא יכול משה לכתוב כי לא היה בצד המערבי של הירדן. אז מה הוא מרמז כאן על סוד ? הסוד חייב להיות יותר חזק מפסוקים אנרכוניסטיים שאפשר לתרץ שכתבו בנבואה וכולם ערים לבעיה, כלומר אין כאן סוד בכלל.

לסיכום:
האבן עזרא לא מדבר על 12 הפסוקים האחרונים (גם שפינוזה לא השתכנע בכך ולכן ניסה את שנים עשר האבנים) כ"סוד" בזמן שהוא מציין אותם במפורש בהמשך (בתחילת פרק לד'). מה עוד שהוא בעצמו מציין יותר משנים עשר פסוקים אנרכוניסטיים. ולכן אני טוען שהסוד הוא "מצווה כתיבת התורה על אבנים" שמשה מצווה לזקנים וגם יהושע מצווה בסוף ימיו לכתוב על אבנים" כלומר הוא מרמז כאן על אבולוציה בשפה ובכלי כתב. ולראיה הוא מביא את הפסוקים האנרכוניסטיים.

שללתי את התזה של שפינוזה שהאבן עזרא מרמז על אי יכולת לכתוב את כל התורה על 12 אבנים ולכן כביכול תורת משה היית קטנה יותר. כי האבן עזרא במקום אומר שהאבנים חייבים להיות מספיק גדולות בכדי להכיל את כל התורה. כלומר האבן עזרא באמת היה ער לטענת שפינוזה ומשיב עליו 1, היו מספיק גדולות 2, מצטט את הרס"ג שאולי כתבו רק את המצוות.

=============================================================

אני העתיק לכאן מאשכול הכתבות דיאלוג קצר ששייך לכאן.

עד גלות בבל עוד כתבו על לוחות ???

לוחות בכתב יתדות מלפני 2,500 שנה מלמדים על חיי היומיום של גולי בבל

מה אפשר היה לקבל תמורת אתון וכמה עלה לשכור בית בכפר אל־יהודו? אוסף לוחות הטין שכתובים באכדית, מלמד שהיהודים לא רק בכו בגלות

ניר חסון

30.01.2015 06:14

אוסף לא מוכר של יותר ממאה לוחות טין כתובים בכתב יתדות מתקופת גלות בבל מלפני 2,500 שנה, שתורגם ופורסם השבוע, מלמד על חיי היומיום של גולי בבל. לדברי אחד החוקרים, פרופ' וואין הורוביץ, זהו הארכיון היהודי העתיק החשוב ביותר מאז גילוי מגילות מדבר יהודה. האוסף מכיל בעיקר תעודות מינהליות – שטרי חוב וחוזים – חרוטות על לוחות טין (בוץ שיובש בשמש או בתנור) וכתובות בכתב יתדות אכדי. בזכות המסורת הבבלית לציין בכל מסמך את התאריך על פי שנות שלטונו של המלך, יכלו החוקרים לתארך את הלוחות במדויק לשנים 572 ועד 477 לפני הספירה. המשמעות היא שהתעודה הקדומה ביותר נכתבה כ-15 שנים לאחר חורבן הבית הראשון וגירוש היהודים…

(למי שיש מנוי להארץ יכול לתרום לנו את המשך המאמר.
תודה מראש max )

אריאל73 היקר הביא את המאמר כולה והנה.

אוסף לא מוכר של יותר ממאה לוחות טין כתובים בכתב יתדות מתקופת גלות בבל מלפני 2,500 שנה, שתורגם ופורסם השבוע, מלמד על חיי היומיום של גולי בבל. לדברי אחד החוקרים, פרופ' וואין הורוביץ, זהו הארכיון היהודי העתיק החשוב ביותר מאז גילוי מגילות מדבר יהודה.

האוסף מכיל בעיקר תעודות מינהליות – שטרי חוב וחוזים – חרוטות על לוחות טין (בוץ שיובש בשמש או בתנור) וכתובות בכתב יתדות אכדי. בזכות המסורת הבבלית לציין בכל מסמך את התאריך על פי שנות שלטונו של המלך, יכלו החוקרים לתארך את הלוחות במדויק לשנים 572 ועד 477 לפני הספירה. המשמעות היא שהתעודה הקדומה ביותר נכתבה כ-15 שנים לאחר חורבן הבית הראשון וגירוש היהודים מהארץ לבבל, והתעודה המאוחרת ביותר נכתבה כ-60 שנה אחרי שיבת ציון (שהתאפשרה בזכות הצהרתו של כורש מלך פרס בשנת 538 לפני הספירה). כך שהארכיון מתעד את חייהם של מי שגורשו מן הארץ על ידי נבוכדנצר, חיו בגלות ובחרו להישאר בה למרות האפשרות לשוב לארץ.

לחוקרים ידוע מעט מאוד על מוצאו של האוסף. הוא כנראה נחפר החל משנות ה-70 בדרום עיראק והחל להתגלגל בשוק העתיקות הבינלאומי. האוסף חולק לשלושה חלקים. האספן דוד סופר רכש 110 לוחות, שהם כמחצית מהאוסף, שעוסק בעיקר בקהילה היהודית. סופר השאיל את הלוחות לתצוגה בתערוכה שנפתחה השבוע במוזיאון ארצות המקרא שבירושלים.

במקביל לתערוכה יצאו שני ספרים שעוסקים באוסף – ספר מחקרי של פרופ' לורי פירס שתרגמה את הלוחות לאנגלית וספר פופולרי יותר ששמו כשם התערוכה: "על נהרות בבל" שבו מופיע תרגום הלוחות לעברית. את הספר ערכו הורוביץ, שמשמש חוקר במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית ויועץ מדעי למוזיאון, יהושע גרינברג ופיטר זילברג. הספר יצא לאור על ידי מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל

החיים שמשתקפים מתוך המסמכים הם של גוש התיישבות בין הנהרות הפרת והחידקל, שבו התקיימו כמה כפרים. אחד הכפרים מזוהה בתעודות כאל־יהודו. מקורות בבליים משתמשים בשם אל־יהודו כדי לתאר את ירושלים. "זוהי בעצם 'ירושלים של בבל', כמו שניו יורק היא יורק החדשה", מסביר הורוביץ.

תושבי אל־יהודו שבבבל הם יהודים, כפי שעולה מהשמות שלהם, שחלקם המשיכו להתגלגל עד לימינו: גדליהו, חנן, דנה, שלתיאל וגם נתניהו. בין השמות מזהה הורוביץ שמות בעלי קונוטציה של עלייה לארץ, שניתנו ככל הנראה ברוח הכרזת כורש ושיבת ציון. כמו למשל ישוב־צדיק או יעליהו, אך גם שמות בעלי קונוטציה הפוכה לחלוטין כמו גליהו (גלה האלוהים). במקרה אחד הצליחו החוקרים לשרטט מתוך התעודות עץ משפחתי של ארבעה דורות. הדור הראשון נולד בארץ וגורש ממנה וצאצאיו נולדו בבבל.

עד כה היה ידוע מעט מאוד על חיי הקהילה היהודאית שנעקרה מירושלים בזמן החורבן והוגלתה לבבל. הארכיון הקרוב ביותר שנתגלה ידוע בשם ארכיון מורשו ומכיל תעודות החל משנת 450 לפני הספירה, 27 שנים מאוחר יותר מהארכיון הנוכחי. בנוסף, בארכיון מורשו מוזכרים שמות יהודיים רק לעתים נדירות (כ-3% מן השמות), ואילו בארכיון החדש כרבע מהשמות הם יהודיים ובתעודות שמקורן באל־יהודו רוב השמות הם ממקור יהודי. הארכיון גם משתלב היטב עם הטקסט המקראי. כך למשל, בפסוק הראשון בספר יחזקאל כותב הנביא: "וַאֲנִי בְתוֹךְ־הַגּוֹלָה, עַל־נְהַר־כְּבָר". הצירוף, "נהר כבר" או "כפר נהר כבר" מופיע כמה פעמים בלוחות.

המסמכים עוסקים בחיי היומיום: שטרי חוב וערבויות, עסקאות מכירה, השכרת בתים ושדות, כתובות וירושות וכיוצא באלו. תעודה 31 למשל היא של עסקה בין ירפה בן דוחח לאחיקם בן רפאיהו. על פי ההסכם הכתוב מעניק בן דוחח "שור מאומן בן 5 שנים" בתמורה ל"אתון אחת אפורה". בתעודה 52 מוכר אדם בשם איקישה את שפחתו תמורת "שלוש מנה כסף". בתעודה אחרת שוכר נריהו בן אחיקם בית תמורת "10 שקל כסף (…) נתן חצי הכסף בראשית השנה ויתרת הכסף באמצע השנה". השוכר נריהו מתחייב בהסכם לשאת בנזקים אם יהיו מהיסודות ועד לגג הבית.

המסמכים כאמור כתובים באכדית בכתב יתדות, אולם על חלק מהלוחות מופיעות בצד אותיות בכתב עברי קדום. ניתן להעריך שהלוחות עמדו על מדף והכתב בצד נועד למטרות קטלוג ואיתור מהיר. בלוח 10 למשל, המכיל שטר חוב על שעורה, נכתב בצדו השם שלמיהו בעברית קדומה. "אלו הן האותיות העבריות הקדומות ביותר מגלות בבל", אומר הורוביץ.

היהודים שנותרו בבבל אחרי שיבת ציון התגלגלו והיו לקהילה היהודית של עיראק – מקהילות הגולים העתיקות בעולם שהתקיימה כ-2,500 שנה ברציפות עד 1948. "אני לא יכול אפילו לדמיין את כל מה שנלמד בסופו של דבר מהחומר הזה. ללא ספק יהיו עוד הרבה הפתעות", אומר הורוביץ. לדבריו, "זה כל כך מתאים שהאוסף הזה מוצג לראשונה בירושלים. אני לא חושב שמישהו מהאנשים שמוזכרים היה מאמין שהתעודות העסקיות שלהם יתורגמו לעברית בחלוף 2,500 שנה על ידי יהודים שחיים במדינה יהודית. זו סגירה של מעגל".

אריאל73 היקר הוסיף כמה מילים

על חרסים כתבו גם בזמן חורבן הבית השני ואחריו 'כתב לו על הנייר או על החרס' (ב"ב נא.)
במקביל נהגו לכתוב גם על קלף אלא שהקלף היה יקר יותר.
"הקלפים יוצרו מעורות עגלים. בדרך כלל הם נצבעו בסגול. (?) חלק מכתבי היד של הברית החדשה שמצויים היום בידינו כתובים על קלף סגול. הכתיבה על קלף זה נעשתה לרוב באותיות של זהב או כסף. לדברי ג' הרולד גרינלי, מגילות העור הקדומות ביותר ששרדו עד היום הועלו על הכתב בסביבות שנת 1500 לפנה"ס. (Greenlee, INTTC, 21)"

maxmen כתב

תודה צדיק.

אפשר לומר שרק מאימפריית פרס התחילו לכתוב מגילות כלומר דיו על מגילה ולא חריטה בטיט שזה כתב אחר לגמרי כתב קווים.
יש הבדל גדול בין כתב חרוט לכתב בדיו. כתב חרוט מאפשר לכתוב מימין לשמאל וכמובן האותיות הם קווים ולא מרובעות.
האותיות המרובעות הם יותר מאושרות מצד שני קשה מאוד לכתוב מימין לשמאל (תשאלו כל ס"ת) מכאן ההיפוך של לכתוב משמאל לימין.
האבן עזרא מרמז על כך שעזרה לא שינה את הכתב לכתב אשורית רק זה פשוט התפתחות מכתב קווים (חריטה בסיד) לכתב מאושר יותר (מכאן שהוא מאמץ את הדעה בחז"ל שאומרת שכתב עזרה הוא מאושר באותיות ולא מאימפריית אשור)

בכל אופן השבת ראיתי חז"ל שאומרת שבני ישראל כתבו את התורה על אבנים. כלומר חז"ל היו מודעים להבדל בין כתב בדיו שהיה מאוחרת לזמנם שכבר כתבו בדיו, לבין כתב בסיד שזה כבר ממש אמנות קשה יותר, שצריך הרבה אנשים לכתוב משהו כמו חוקה ותורה וסיפורים, ולכן אומרים חז"ל שבני ישראל כתבו על אבנים. כלומר אין סיכוי שסופר אחד כתב את התורה.
מכאן הציווי של התורה לבני ישראל לכתוב את התורה על אבנים וכן בהמשך יהושע מצווה את אותו ציווי לפני מותו.

המסקנה שלי היא שכל התורה למדו בעל פה והחריטה על סיד היית לזיכרון שמור, ולא היו ספרים עד אימפריית פרס.
המהפך התחיל כנראה בתקופת פרס שאז התחילו לכתוב עם דיו (באופן המוני, מה שאין כן ציורים עם דיו ( עם צבע או בדם) יש גם מאלפי שנים אחורה, אבל לא המוני = חלק של התרבות של כל פרטי החברה.).

מה שאני רוצה כאן לומר היא, שכנראה צדקתי באשכול הזה (סוד השנים עשר של האבן עזרא) שהאבן עזרא מרמז כאן על מצוות כתיבת התורה על שנים עשר אבנים שמוכיח שלא היו ספרים בכלל ולכן משה לא כתב את התורה כמו שהיא היום, רק עזרה כתב אותה כמו שמרמזים חז"ל בהרבה מקומות. זה ההסבר של האבן עזרא על כל הפסוקים האנכרוניזמים בתורה (אנכרוניזמים = הזכורים מאוחרים בזמן, בזמן קדום, למשל המילה "נביא" מאוחרת מאוד ולכן אי אפשר שמשה כתב את המילה "נביא"  כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה: (שמואל א' פרק ט פסוק ט))

maxmen כתב לאריאל

רק עכשיו ראיתי את התגובה הזה

 

אריאל73 כתב:
על חרסים כתבו גם בזמן חורבן הבית השני ואחריו 'כתב לו על הנייר או על החרס' (ב"ב נא.)
במקביל נהגו לכתוב גם על קלף אלא שהקלף היה יקר יותר.
"הקלפים יוצרו מעורות עגלים. בדרך כלל הם נצבעו בסגול. (?) חלק מכתבי היד של הברית החדשה שמצויים היום בידינו כתובים על קלף סגול. הכתיבה על קלף זה נעשתה לרוב באותיות של זהב או כסף. לדברי ג' הרולד גרינלי, מגילות העור הקדומות ביותר ששרדו עד היום הועלו על הכתב בסביבות שנת 1500 לפנה"ס. (Greenlee, INTTC, 21)"

 

כן, אבל יש הבדל בין המוני לבין משהו ששיך רק לעשירים או לממלכות.
מה שצריך לבדוק היא מתי הממלכות התחילו לכתוב עם דיו (ולא חריטה) ומתי זה נהפך להמוני.
מצד המסורת שלנו נראה שרק בתקופת עזרה התחילו עם זה.

maxmen כתב 

מצאתי עוד מאמר בנושא.
ומה שמעניין זה שהיו באמת שתי סוגי סופרים ודווקא סופר אלף בית היו נדירים לכאורה, כלומר כתב בסיד היו המוני מה שאין כן כתב אלף בית.

"עוד יש להעיר על המילה "סופר" המופיעה כאן. המילה המופיעה באכדית בלוח היא סֶפִּרוּ. באלף האחרון לפני הספירה שימשו באשור ובבבל שני סוגי סופרים: סֶפִּרוּ וטֻפְּשַׁרוּ. הראשון כתב בכתב אלף בית, והשני בכתב יתדות; הראשון כתב על ספר, השני על לוח."

ראו את כל המאמר כאן

http://musaf-shabbat.com/2015/01/02/%D7%A2%D7%9C-%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%91%D7%9C-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2-%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92/

 

על נהרות בבל | יהושע גרינברג

2 בינואר

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

לוחות חוזים ממושבת היהודים "אל יהודו", שנכתבו בכתב יתדות בזמן יחזקאל הנביא, התפענחו ויוצגו לראשונה השבוע בירושלים. חשיפה של הווי היהודים לאחר חורבן הבית הראשון

אנחנו יודעים לא מעט על מה שקרה כאן ביהודה מאז שאלכסנדר הגדול כבש את האזור. יש לנו מקורות שונים ביוונית ויש לנו גם תמונה די טובה. אולם פרק הזמן שבין חורבן הבית הראשון לכיבושו של אלכסנדר הגדול הוא תעלומה גדולה שמדי פעם נשלחים לנו רמזים בנוגע אליה.

בשנות התשעים הגיעו למערב לוחות רבים שנחפרו בידי עיראקים באופן פיראטי ונמכרו לאספנים. ביניהם נמצאו לוחות עם שמות יהודיים, שמות שבהם ישנו החלק התאופורי יהו: רפאיהו, חזקיהו, עבדיהו, יהוכל ועוד. אולם לא רק שמות יהודיים נמצאו אלא גם שם יישוב יהודי: אל יהודו. פירוש השם בעברית הוא "עיר יהודה". בלוחות הבבליים המתארים את כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר (השני) נקראת ירושלים בדיוק באותו שם: אל יהודו. אם כן ביהודה הייתה אל יהודו, אבל גם בבבל: עיר יהודה, ירושלים של בבל.

בעיראק של היום שוכנות שתי הערים שמהן התפתחו מעצמות־העל של אותם ימים: אשור ובבל. שתיהן נבנו ואוכלסו בידי דוברי אכדית. האכדים היו שבט שֵמי שהתיישב באזור הפרת והחידקל ופיתח תרבות, שפה, ערים ומעצמות. כפי שבעמנו שלנו התחולל בימי הבית הראשון פיצול בין ממלכה צפונית (ישראל) לממלכה דרומית (יהודה) – כך התחולל גם בקרב דוברי האכדית (הרבה לפני שהוא התחולל אצלנו) פיצול בין ממלכה צפונית (אשור) לממלכה דרומית (בבל). וכפי שאצלנו שתי הממלכות נלחמו זו בזו כך גם שם.

בתקופת חורבן הבית הראשון המעצמה השלטת הייתה בבל, לאחר שהביסה את אשור. במהלך המלחמות ביניהן חרבו אזורים שלמים, ובאחד מהם יושבו מחדש הגולים המערב־שמים, כולל גולי יהודה. כדי להבדיל בין אנשי ממלכת יהודה של ימי הבית הראשון לבין יהודים סתם קוראים במחקר לאלו הראשונים "יהודאים". זהו שם המשמש את החוקרים כדי למנוע בלבול, ואשתמש בו גם כאן.

היהודאים יושבו אפוא מחדש באזור שנחרב. עדות לכך אנחנו מוצאים בדברי יחזקאל, המספר על הגולה אשר בתל אביב, על נהר כבר. המילה "אביב" המופיעה בספר יחזקאל היא מילה אכדית. היא אינה מורה על עונה בשנה (spring), וצריך לקרוא אותה "אַבֻּבִּ". "תל אבובי" הוא "תל חָרֵב". היהודאים יושבו אפוא בתל חרב על גדות נהר כבר. גם העיר אל יהודו, שאותה אנו מוצאים בלוחות שיוצגו בתערוכה במוזאון ארצות המקרא, שכנה על גדות נהר זה. "כבר" הוא שם התעלה שחיברה בין הפרת לחידקל, תעלה רחבה מאוד (באכדית קוראים גם לתעלה נהר).

כאשר יחזקאל ביקר בתל אַבֻּבִּ שכנה שם קהילה קטנה יותר. שתי הגליות הגלו הבבלים. הגלות הראשונה הייתה גלות החרש והמסגר (597 לפנה"ס), והשנייה הייתה לאחר חורבן הבית (586 לפנה"ס). כאשר הוגלו היהודאים לאחר החורבן הם יושבו כפי הנראה באותו מקום שבו יושבו גולי החרש והמסגר שעליהם מספר לנו יחזקאל.

התעודות שנמצאו מעיר יהודה, ירושלים שבבבל (אל יהודו), הן בעיקר חוזים. הן כתובות באכדית בבלית בכתב יתדות. סביר להניח שהגולים נדרשו לחפור תעלות שיובילו מים לשדות שקיבלו מן השלטונות, ומכיוון שהתעלות נקראו נהרות סביר להניח שעל חפירתן נכתב המזמור "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". בציוֹן, המים ירדו מן השמים ולא היה צורך לחפור תעלות. כאן, בבבל, לא תלויים במים מן השמים. הם מגיעים מן הנהר, אם עוזרים להם.

את האדמה קיבלו המתיישבים החדשים מן המלך. יישובים דוגמת אלו שבהם יושבו נקראים באכדית בִּית קַשְׁ‏תִ, כלומר, בית קֶשֶת. המתיישבים בבית קשת קיבלו מהמלך אדמה לעיבוד תמורת שירות בצבא המלך, ומכיוון ששירתו בדרך כלל כקשתים (היה יותר זול לקנות קשת מאשר סוס או רכב) התקבע שֵם זה. הם גם התחייבו לשלם מס תמורת האדמה – סך מסוים מן היבול, שהיקפו נקבע בכל שנה מחדש, קודם קציר השעורים או גדיד התמרים.

בתקופה שבה עוסקים הלוחות שלנו, המאות השישית והחמישית לפני הספירה, לא שירתו האנשים בצבא הרגיל כי אם בצבא העבודה של המלך: משכו סירות בתעלות, עבדו באחזקת הממלכה ועוד, במשך חודש או חודשיים בשנה. מהלוחות אנו למדים שהיו ששילמו לאנשים אחרים כדי שהללו ישרתו במקומם.

הכסף גדל על העצים

עוד אנו למדים מהלוחות מיהו ששילם. הדמות הדומיננטית העולה מהם היא זו של אחיָקם בן רפאיהו, הגביר של העיירה. המתיישבים באל יהודו כמו גם ביישובים שמסביב היו, כאמור לעיל, חוכרים. הם עיבדו אדמות שלא היו שייכות להם ושילמו על עיבודן באמצעות שירות בצבא וחלק מן היבול. אבל לא כולם עבדו את האדמה בפועל. חלקם החכירו בהחכרת משנה את הקרקעות שניתנו להם. עיבוד טוב וחסכוני של קרקע, כהיום כן אז, מתקבל באמצעות ריכוז אמצעים וקרקעות. בעל קרקעות שאדמותיו מפוזרות במקומות שונים מבזבז זמן רב על הגעה לקרקע ועל הובלת היבול ממנה. אותו דבר נכון גם בנוגע לאמצעי העיבוד.

האמצעים באותה תקופה היו בין היתר בעלי חיים – בעיקר פרים ופרות. כדי לעבד חלקת קרקע אחת די היה ברבע פרה. ארבעה אנשים חלקו במשותף את הבעלות על אותה פרה כדי למצות ממנה את המקסימום. אם לא עשו זאת, חלק מיכולת העבודה של הפרה הלך לאיבוד. אבל לא תמיד התאפשר לחלוק בבעלות על פרה, ולא תמיד התאפשר לשכור אנשים שיעזרו בעיבוד הקרקע. מי שריכז בידו את האמצעים היה בעל יכולת עיבוד גבוהה יותר, וכדי למקסם את הרווחים שלו הוא נדרש לחלקות קרקע נוספות, קרובות ככל האפשר לחלקות שבהן כבר קנה אחיזה.

ומכיוון שבאותה תקופה הכסף כן גדל על העצים, או על האדמה, שכן התוצר החקלאי היה מקור העושר ושימש גם ככסף, מי שעיבד יותר אדמה היה גם העשיר יותר. ואל העשיר הזה פנו כשנדרשו לכסף. שכן אנשים חיו מקציר לקציר ומגדיד לגדיד, ולא תמיד הספיק להם מה שקצרו בעונה הקודמת, בדיוק כפי שלנו לא תמיד מספיק מה שהרווחנו בחודש האחרון. וכפי שאנו נעזרים באשראי, נעזרו גם הם. ונותן האשראי היה מי שהיה לו לתת אותו, היינו העשיר. הדבר עזר לו מן הסתם להשתלט על קרקעות נוספות, משום שלא תמיד היה לאנשים די להחזיר, וכשלא היה הם נתנו את רכושם. לפעמים את החמור או את הפרה, לפעמים את השדה ולפעמים את הילדים או אותם עצמם, כמשכון, לשכירות או לעבדות.

אז כשהיית צריך לשרת בצבא המלך יכולת לבחור: או לשרת או לשלם למי שיעשה זאת במקומך. ומהיכן הכסף? אם היה לך, נתת. אם לא, לווית. ממי? מאחיקם בן רפאיהו. ומתי החזרת את הכסף? בחודש אייר, בשעורה, או בחודש תשרי, בתמרים. כך נוצרת תשתית להבנת החברה היהודאית באל יהודו: מי היה העשיר ומי העני, מי קנה ומי מכר, מי גבה ריבית ומי שילם אותה.

הלוחות כתובים משני עבריהם בכתב יתדות, והם מורכבים משני חלקים עיקריים: פרטי ההתחייבות, שמות הסופר והעדים, מקום כתיבת הלוח והתאריך.

פרטי ההתחייבות מופיעים כך: (א) נושא השטר; (ב) מי חייב למי ומתי ישלם, ולפעמים גם איפה; (ג) אם יש, פרטים ותנאים נוספים הקשורים להתחייבות.

הלוח הקדום ביותר

לפניכם הלוח הקדום ביותר בקובץ הלוחות מאל יהודו. זהו לוח יוצא דופן בכך שהוא אינו תשלום או התחייבות על סכום מסוים, אלא התחייבות להבאת סופר.

אדם שאיננו יודעים את שמו אלא רק את שם אביו, אבל מן ההקשר עולה שהוא היה כפי הנראה יהודאי, מתחייב להביא אל שני אדונים בבלים סוֹפֵר. הלוח נכתב ביום כ' בניסן שנת 33 לנבוכדנצר השני, 572 לפנה"ס – 14 שנה לאחר החורבן.

הנה הוא בתרגומו בשוטף לעברית:

בחודש סיוון, … בן גידה השליח הסופר יביא, ואל נרגל־אידין ונבו־זר־אוכין ייתן. אם בחודש סיוון לא ייתן, שני כור שעורה … לנרגל־אידין ולנבו־זר־אוכין ישלם.

עדים: טוב־שלם בן אחאב, עזריהו בן יהוכל, אחי־לומר בן בלסו.

סופר: נבונאיד בן נבו־זר־איקישה.

עיר היהודים, כ' בניסן, שנת 33 לנבוכדנצר מלך בבל.

עֵד: אחאב. לא המלך, אחר. ולידו עזריהו. בלוח: עֲזַר־יָמַ. למה יָמַ? בתקופה הזו כתבו באכדית את העיצור w כ־m. ההשערה היא ש"יהו" נשמע לבבלים כ־yaw, שנכתב על ידם כ־yam, והם הוסיפו לכך את התנועה a בגלל קונבנציה אכדית להוסיף תנועה בסוף שם. אבל ייתכן גם שלא yaw הם שמעו כי אם yawa. כלומר, ייתכן שאת השם עזריהו הגו היהודאים: azaryawa, את השם חזקיהו chizkiyawa וכן כל כיוצא באלו, ומכיוון שכך הסופרים הבבלים שמעו, כך הם גם כתבו. כלומר, לפי השערה זו, במקורם השמות המוכרים לנו עם הסיומת "יהו" היו עם סיומת שלמה של שם האל:yawa.

שם אביו של עזריהו גם הוא מעניין: יהוכל. אדם בשם זה מופיע בספר ירמיה. הוא נשלח בידי המלך צדקיהו אל ירמיה הנביא: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְאֶת צְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱ־לֹהֵינוּ" (ירמיה לז, ג). זו ההופעה היחידה של שם זה בתנ"ך. אם לשפוט לפי התארוך, ייתכן שמדובר באותו אדם.

עוד יש להעיר על המילה "סופר" המופיעה כאן. המילה המופיעה באכדית בלוח היא סֶפִּרוּ. באלף האחרון לפני הספירה שימשו באשור ובבבל שני סוגי סופרים: סֶפִּרוּ וטֻפְּשַׁרוּ. הראשון כתב בכתב אלף בית, והשני בכתב יתדות; הראשון כתב על ספר, השני על לוח. ההתחייבות בלוח שלפנינו היא אפוא להביא סופר אלף בית מעיר היהודים לאדונים הנזכרים, ולא, ישלם המתחייב העלום שני כור – שהם 360 ליטר – שעורה.

התאריך הלועזי העברי

קיים רק עוד לוח אחד זולת לוח זה, שבו נקרא המקום "עיר היהודים". בכל יתר הלוחות הוא נקרא "עיר יהודה". כפי הנראה חלף זמן עד שהתעצב שם המקום, ובהתחלה הוא פשוט נקרא על שם היושבים בו.

המלך המוזכר כאן הוא אותו מלך שכבש את ירושלים, החריב את המקדש והגלה את יושבי יהודה, והתאריך הוא כ' בניסן. לא, לא ננקט כאן תאריך עברי משום שזו עיר היהודים; ננקט כאן התאריך הלועזי משום שהיהודים שהו בבבל. שמות החודשים המקובלים כיום כשמות עבריים היו השמות הבבליים שגולי בבל הביאו עמם כששבו ליהודה.

מן העובדה שהלוחות האלו נכתבים לאורך המאה השישית וממשיכים להיכתב בתחילת המאה החמישית לפנה"ס אנו למדים שהיהודאים המופיעים בהם לא שבו לציון. אבל היו להם תקוות לשוב.

כאמור, הגולים שיושבו מחדש קיבלו מהשלטונות קרקעות לעיבוד וחויבו לשלם תמורתן בשירות בצבא המלך ובחלק מפרי האדמה. התשלום בפרי האדמה נקרא באכדית אִמִתּוּ (imittu), ובעברית: אומדן. מעריך מטעם המלך קבע קודם קציר השעורים או גדיד התמרים איזה חלק מהיבול ישולם כמס.

ישנם כמה לוחות המתעדים את תשלומי האומדן למלך. באחד מהם מופיעים שמות יוצאים מן הכלל. הלוח עצמו ארוך, ולא אביא את כולו. הוא בנוי כטבלה – קווים מתחת לכל שורה. והנה הוא בשטף אחד:

צוריה, חצי נחלת קשת, כור תמריו; יהוכל, רבע, 2 סְאָה תמריו; נחיהו, נחלת קשת, 3 אֵיפָה 2 סאה תמריו; בניהו, רבע, איפה, 5 סאה תמריו; קטביהו, נחלת קשת, איפה, 5 סאה תמריו; עבדיהו, רבע, 2 סאה תמריו; יָשוב־צדיק, רבע, איפה תמריו; יָשוב־דילי, שלושה רבעים, איפה תמריו; עבדיהו בן צלמא, רבע, … תמריו; יעַליהו, רבע, … תמריו.

אנו רואים שאין בהכרח התאמה בין גודל הנחלה לבין כמות התמרים שעל האדם לשלם. כך, צוריה, המעבד חצי נחלת קשת, נדרש לשלם כור תמרים. נחיהו, לעומת זאת, המעבד נחלת קשת שלמה, נדרש לשלם שלוש איפות ושתי סאים תמרים בלבד.

אבל שימו לב לשמות יָשוב־צדיק ויָשוב־דילי. "דילי" הוא בארמית "שלי". הלוח נכתב ביום ו' בתשרי שנת 6 לדרייווש, כלומר, בשנת 517 לפנה"ס. כורש כבש את בבל בשנת 539 לפנה"ס, ובסמיכות לכך, איננו יודעים בדיוק מתי, פרסם את הצהרתו בדבר שיבת ציון. אם ישוב־צדיק וישוב־דילי נולדו בסביבות התאריך הזה, בזמן כתיבת הלוח שלפנינו הם בערך בני 22, גיל סביר מאוד לשלם בעבור עבודת אדמה. כלומר, ייתכן שהשמות האלו ניתנו להם על בסיס רעיון השיבה לציון.

שם מרתק לא פחות, ואולי יותר, באותו הקשר, הוא זה המופיע הלאה, בשורה 11: יעַליהו. איננו מוצאים שם זה בתנ"ך. זהו המופע הראשון שלו, ודומני שגם היחיד.

ראו את הפסוק האחרון בתנ"ך: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱ־לֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל". המילה "יָעַל" היא הפועל שבו מרוכזת כל ההצהרה הזו. היא תכליתה. והנה היא בשם יהודאי בבבל מאותה תקופה: יעַליהו.

מן העובדה ששלושת האנשים האלו מופיעים כאן, בבבל, 22 שנה אחרי כיבוש בבל ויהודה בידי כורש ואחרי תחילת שיבת ציון, אנו למדים שהם נשאו שם שלא הגשימו. יש בכך כדי ללמד על רוב יהודי בבל, שכפי שאנו יודעים מן התנ"ך לא שבו לציון. האנשים הללו הילכו על אדמת בבל כשהם נושאים שמות שהם לא הגשימו, מתעדים בכך את חוסר ההגשמה.

שֵם מעניין נוסף מופיע באותו לוח: שִׁכִּנְ־יָמַ רִקַנְ־יָמַ אשר תמרים אין. ובתרגום שוטף: שכניהו ריקניהו אשר אין לו תמרים.

מדובר כפי הנראה בעני, אדם שלא צמחו במטעו תמרים ולפיכך אינו משלם את דמי האומדן. שימו לב לשֵם: שכניהו רקניהו. בדרך כלל מופיע שמו של האדם ולצדו שם אביו: אחיקם בן רפאיהו, רפאיהו בן שלמיהו, וכן הלאה. כאן לא מופיע שם האב. ועוד: לפני המילה "ריקניהו" לא מופיע הסימן המופיע בדרך כלל לפני שמות פרטיים ומגדיר לנו שלפנינו שם פרטי. המילה "ריקניהו" איננה אפוא שם רגיל, ובכל זאת היא באה במקום שם האב. זהו כינוי. כינויו של עני. המילה "ריקם" מופיעה במקרא פעמים רבות כדי לציין מצב של חוסר בכסף או ברכוש. מכיוון ששמו של האדם היה שכניהו ומכיוון שהיה עני הוצמד לו הכינוי "ריקניהו", כחרוז.

קיים לוח נוסף המתעד דמי אומדן. הוא נכתב בשנת 511 לפנה"ס, שנת 11 לדרייווש, והנה הוא בתרגום שוטף:

25 כור תמרים משובחים – דמי האומדן של שדות השושנו של היהודים אשר תחת חסות אושתנו (הפחה) של עבר הנהר, השולט באזור באמצעות אידינא בן שנקא, משנה האחראי על הסוסות – על ראש קליהו בן שכניהו ושלמן בן רפאיהו. ישלמו את 25 הכור בחודש תשרי בעיר יהודה בכלי המידה של אידינא.

מהלוח הזה אנו למדים שהיהודים שחיו באל יהודו (עיר יהודה) היו תחת חסות הפחה של עבר הנהר, ששמו היה אושתנו. בתקופה הזו הפך כל השטח שממערב לנהר הפרת לפחווה נפרדת, שלה היה אחראי הפחה של עבר הנהר. והנה, היהודאים שחיו באל יהודו התגוררו בעבר המזרחי של הנהר, אבל אנו רואים מהלוח הזה שמיסיהם הגיעו לאחראי עבר הנהר, כלומר, לחלק הממלכה שממערב לפרת. ההסבר לכך הוא שממלכת יהודה הייתה כפופה לפחה של עבר הנהר, כמובא בספר עזרא, והיהודים שהתגוררו באל יהודו נחשבו אפוא תושבי יהודה לעניין המיסים. הם לא גרו בעבר הנהר, אבל נחשבו כאילו גרו שם. מעין אזרחי יהודה בבבל. השאלה המתבקשת היא אם היו לכך השלכות נוספות: האם שלטו בהם בעקבות זאת גם חוקי ממלכת יהודה? ואם כן, במה הדבר התבטא?

זוהי טעימה על קצה המזלג. הלוחות כולם, אלו של אל יהודו ואלו של היישובים הסמוכים, פותחים

בפנינו עולם של יומיום שאיננו מוצאים בדרך כלל בסקירות ההיסטוריות הרגילות, העוסקות בעיקר במהלכים הגדולים, הפוליטיים. והלוחות של אל יהודו, אלו מוסרים לנו דרישות שלום יפות וגדולות שתיחקרנה שתי וערב בשנים הקרובות ואלו שאחריהן.

מהחורבן הקשה אל ההתיישבות

השבוע נפתחה במוזאון ארצות המקרא התערוכה "על נהרות בבל", אשר בה יוצג אוסף שבו 44 לוחות מעיר יהודה (אל יהודו) שבבבל, אשר בה שוכנו גולי בית ראשון. המבקרים יעברו מחורבן ירושלים דרך המסע הקשה לבבל עד להתיישבות, לחיי היומיום ולכמיהה לשוב לציון.

אוצר התערוכה, ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ, כתב את הקטלוג המלווה את התערוכה. מתואר בו רצף האירועים בשנים 604–539 לפנה"ס, החל בהגליה המשוערת הראשונה לבבל עד כיבושה בידי כורש מלך פרס וההיתר שניתן בעקבותיו לגולים לשוב לארצותיהם.

הפתיחה החגיגית של התערוכה תתקיים בראשון בפברואר במוזאון ארצות המקרא. עוד יתקיים אז כנס אקדמי בינלאומי שיעסוק בנושא. באותו חודש ייפתח במוזאון גם הקורס" באותו חודש ייפתח במוזאון הקורס "ירושלים שהייתה בבבל", אשר בו ייחשפו ויפוענחו לוחות עיר יהודה בבבל.

מאשכול היישובים אשר בו שכנה עיר יהודה בבבל נמצאו כ־210 לוחות כתובים אכדית בכתב יתדות. את רובם פענחו החוקרות לורי פירס וקורנליה וונץ', והם יתפרסמו בימים הקרובים בשני ספרים. כמה לוחות פוענחו והתפרסמו בשנות התשעים בידי פרנסיס יוהאנס ואנדרי לומר, וכמה בידי קתלין אברהם, בעשור הקודם.

גודל הלוחות: כחמישים על ארבעים מ"מ.

כמאה לוחות תורגמו בידי ואין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג מאכדית לעברית ועתידים להתפרסם בספר נפרד בתחילת 2015.

יהושע גרינברג כותב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא לוחות אל יהודו בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015


אריאל73 היקר כתב

החז"ל שראית השבת, אתה לא מתכוין לחז"ל של 'איסטליות היו בידם'? כי אם כן לא ראית אותו רק השבת שהרי כבר עשר שנים אתה מדבר עליו

maxmen כתב

 

אריאל73 כתב:
החז"ל שראית השבת, אתה לא מתכוין לחז"ל של 'איסטליות היו בידם'? כי אם כן לא ראית אותו רק השבת שהרי כבר עשר שנים אתה מדבר עליו

 

את החז"ל הזה ראיתי השבת (אגב: מה הטעם בציניות ?) וזה לא אומר שלא למדדתי אותו לפני כן, שאני אומר השבת כוונתי שהשבת ראיתי את זה שוב ושמתי לב למשהו רלוונטי לי וכאן שמתי לב שלא שואלים כיצד משה כתב רק כיצד בני ישראל כתבו.

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד ב
ת"ר: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. אמר רבא בר שילא: מ"ט דרבי שמעון? דכתיב: והיו עמים משרפות סיד, על עסקי סיד. ור' יהודה? כי סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה, אף אותם הכותים אין להם תקנה אלא שריפה. כמאן אזלא הא דתניא: ושבית שביו – לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן,
=============================================================

שלום רב לחברים ולגולשים היקרים.

השבת ראיתי בחז"ל את הביטוי "סדרן" על "המסדר הפרשיות" – כפי שמתבטא האבן עזרא (בהמשך הציטוט), וחשבתי להוסיף את זה לאשכול הזה. כדאי לדעתי להעמיק במקור של הפסוק והפרשיה כל פעם שמוזכר "הסדרן" הנ"ל  בחז"לים שאני מביא כאן ככה תבינו למה חז"ל מדגישים שזה "הסדרן" (כלומר מה קשה היה לחז"ל ולמה אמרו שזה "הסדרן")

הנה האבן עזרא ואחריו החז"לים.

אבן עזרא שמות פרק ו

ויהי יש לתמוה על "המסדר הפרשיות" למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו, והוא סמוך אליהם, ואם לא ידענו בו טעם, כי כן ביום דבר ד' אל משה בארץ מצרים, וזה שדבר לו אני ד' דבר אל פרעה, וכמוהו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם (דבר' ב, טז) דבק בפרשה הסמוכה אליו, אולי "בעל ההפסקות" ידע לו טעם למה עשה כן, כי דעתו רחבה מדעתנו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת שלח לך דף קה עמוד ב

ולקחתם מפרי הארץ. אלו רמונים. והימים ימי בכורי ענבים. זה ספור "הסדרן" להודיע שבחה של ארץ ישראל:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת תולדות פרק כו

לב) ויהי ביום ההוא. יום ששלחם: ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו. הוא הבאר הכתוב לעיל, דכתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל (גרר) וימצאו שם באר מים חיים (פסוק יט), וכאן בא לומר כי מצאנו מים, ולא שייך מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מכאן שהוזקק "הסדרן" לומר, וישב יצחק ויחפור את בארות המים (פסוק יח), סיים סדר הבארות כולן, ואח"כ מתחיל ומפרש דברי אבימלך ופירש לך הזמן כי ביום אחר ששלחם בו ביום היתה בשורת הבאר הראשון:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישלח פרק לו

לא) ואלה המלכים. הוסיף על האלופים שהמלכים הם באים ממקומות הרבה ומולכין באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל משפרצו בני אדם עד שמלך שאול בן קיש בישראל, וכתבם "הסדרן" יחדו כדי לסיים ענין התבן והקש לסלקם מעל הבר, שנאמר מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח). וכשמסלק את הקש הרי הרוח מפזרו ובאו הכל ומנשקין את הבר, שנאמר תזרם ורוח (תנשאם) [תשאם] (ישעיה מא טז), והבר מתנשק להיכשר ללחם הפנים, זה ישראל, שמתייחס אח"כ למלכי כהנים וגוי קדוש, שנאמר ואתה תגל בה' בקדוש ישראל תתהלל (שם שם), ואף על פי שהקש והתבן נזרין הרי הן עומדין ליגבב לשריפת האש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א יח):

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת מקץ פרק מא

ד) ותאכלנה הפרות. כן נראה לו שפתחו פיהן ובלעו את הבריאות: רעות המראה ודקות הבשר. שעלו לבסוף: את שבע הפרות יפות המראה והבריאות. שעלו בתחלה: ויקץ פרעה. זה סיפור "הסדרן":

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת מקץ פרק מב

לד) והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם. אלא כנים אתם: את אחיכם. שאתם מניחין: אתן לכם ואת הארץ תסחרו. כשאר סוחרי העיר, מיכן שיש רשות לגיבורי כח לדרוש ולהוסיף על דברי הגדת העניין בכל מקום לפי כחן, כי דרך "הסדרן" לקצר הענין ובא במקום אחד ושונה ומוסיף ומחדש, שהרי למעלה לא תמצא שיוסף אמר ואת הארץ תסחרו, ועכשיו בא וחידשו כאן:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויגש – ויחי פרק מז

כו) וישם אותה יוסף. כלומר אותה הגזרה: עד היום הזה. אלו דברי "הסדרן": על אדמת מצרים לפרעה לחמש. כך היתה גדולתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש, פרעה עשה לו ה' מיני גדולות, שנא' וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד הזהב על צוארו, וירכב אותו במרכבת המשנה, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על כל ארץ מצרים (בראשית מא מב מג), וכן בשבע שני השבע היה מלקט החומש, וכן לבנימין נתן חמש ידות משלחנו, וכן גזר על מצרים להיותם נותנים החומש: רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה. מוחלטת ולא גובה ממנה כלום, כדכתיב לעיל:

בברכה

Max maxmen

ראיתי עכשיו ערב ראש השנה תשע"ח עוד מאמר שעוסק בנושא

והנה המאמר ובהמשך אני הביא את תגובתי שכתבתי שם עכשיו.

https://ozbluman.wordpress.com/2015/08/09/%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%A9%D7%A8-%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-%D7%90%D7%91%D7%9F-%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%90/

זה תגובתי שם

סיכום יפה

ובכן בני אנוש אפי' הענקיים שבהם לא מוכנים להודות בעובדה פשוטה קריטית שאדם עד שהוא בגיל גבורות אסור לו לדעת ולהכיר את האמת.
כלומר אכן "עולם השקר" היא באמת עולם שקר (חז"ל), הווה אומר, בכדי שאדם יהיה צדיק מבחינת הרגל נעשה טבע ממש ?! הוא צריך שקרים קדושים !!
או לחליפין החברה תעמיד לו שוטר וגננת ככה שמבחינת החברה לא משנה אם אתה אדם רשע או צדיק, אתה פשוט לא יכול לעשות רע כי יש שוטר. (הכשל בשיטה הזו (עם עוד אלפי כשלים שלא נדון בו עכשיו) היא כמובן שאפי' הגננת (והשוטר והשרלטן) לא מחונכת מבחינת הרגל נעשה טבע ולכן יחד עם הגננת כל החברה יורדת שאולה).

אז יוצא מכאן שבני אנוש יכולים להתנהל בשתי דרכים.
אחת: חינוך עצמי על ידי שקרים קדושים.
שתים: שוטר וגננת = משטר + רובוטים.
בני אנוש שבורחים בראשונה, הם כולם בני חורין מעצם טבעם ולא צריכים שוטר וגננת ואין עליהם שוטר וגננת.
בני אנוש שבוחרים בשניה, תמיד הם עבדים של המולך וכל משפט המלך של שמואל הנביא, מתקיימת בהם. כלומר חירותם נשללת מהם מראש וכמובן הטבע נשללת מהם מראש (אסור לו לאגור אפי' מי גשם בארץ ירושתם על פי החוק. ועל לינה בארץ ירושתם הם אמורים לשלם משכורת שלימה לאחיהם החזירים) וכמובן צאצאיהם לא שלהם ומוקרבים למולך בעודם רווקים ורווקות = כרת אישית מעולמם למען המולך.

אבל יש לעבדים האלה יתרון מדומיינת והיא שאפשר לעסוק ב"אמת" מגיל הינקות. כלומר אין להם בעיה לעסוק באמת הרי יש במילא שוטר וגננת. מה שאין כן בחברה חופשית כמו היהודים, ה"אמת" תמיד חייבת להיות סוד עד שהפרט הנ"ל יגיע לגבורות.
החברה החופשית מכירה בעובדה שבכל שניה בחץ הזמן קיימת בחברה כל הגילים, ולכן חייבת להיות סודות. מכאן שאין מלמדים ברבים לא עריות ולא מעשה בראשית ולא מעשה מרכבה.

למה אמרנו שיש לחברה השניה יתרון מדומיינת, כלומר למה היא מדומיינת הרי באמת הם יכולים לעסוק באמת בלי פחד ?! התשובה היא כי החברה עצמה היא משהו מדומיין. כלומר החברה המדומיינת היא צדיקה או רשעית ולא הפרט עצמו שהוא רובוט של החברה המדומיינת.
מה עוד, והיות שחברה\דגל\לאום זה משהו דמיונית שלמעשה איזה שרלטן מנצח על כולם. השרלטן הזה בכדי שהפרטים יהיו לו לעבדים ולרובוטים, הוא גם משקר להם בלי סוף. כלומר לעומק גם החברה הזו מופעלת על ידי שקרים, ועוד שקרים שמשכנע את העבד להיות עבד + כפיה על ידי שוטר.

יוצא שלמעשה שניהם חייבים שקרים, השאלה היא האם הם "שקרים קדושים" או שקרים של נוכלות.
אבל בתכלס בנושא הנידון, יש להם יתרון מול החברה החופשית היהודית שחייבת כנ"ל להסתיר את הסוד מה שאין כן הם יכולים לעסוק בהם בגלוי.

עכשיו אני אנסה להסביר לעומק למה אנו צריכים שקרים

למה באמת האדם צריך שקרים בכדי להיות אדם טוב וצדיק ? בקיצור למה העולם הוא עולם שקר ?
למה אדם צריך סוכריות להיות טוב ולמה הטבע עצמו נותנת סוכריות לאדם על מעשה טוב ?

ביקום דינמי, שמאפשרת בחירה, לעומק כל מה שתבחר מבחינת היקום, היקום אדיש לגמרי. אתה עם המודעות שלך רוצה רציונלית לבחור נכון מבחינתך. כאן השכל מדבר (שביהדות השכל היא כבוד השם עצמו על דרך מי שלא חס על כבוד שכלו שהוא כבוד קונו ?! טוב לו שלא נברא !!). והיות שהיקום האדיש מקדים את שכלך תמיד (הרי "שכל" זה התפתחותית אבולוציונית אצל הפרט על פי עמלו במושכלות), אז תמיד יש את הקונפליקט הנצחי בין היקום\הטבע שלך לשכלך (ראו את הפוסט שלי "פלסטיות המוח" הקונפליקט הנצחי). הטבע רוצה את שלו ושכלך רוצה את שלו. הטבע תמיד חזק יותר מכאן הסבל הנצחי שלנו.

הפתרון, היא חינוך על דרך הרגל נעשה טבע. (וחינוך צריך תמיד כי כנ"ל השכל היא התפתחותית אצל כל אדם שלומד תמיד ועוסק במושכלות) ולחינוך צריך או סוכריות או כפיה כי הבלתי משכיל כנער ותינוק אדישים לגמרי כמו היקום עצמו, ככה שמבחינתם אין סיבה לבחור נכון רק להפך הטבע חזק עליהם ככה שבחירתם תהיה בעדיפות מה לכיוון הרע והבלתי תבונית. בכדי לשכנע אותם לבחור נכון, כאן נכנסת השקרים הקדושים או הכפיה.

עכשיו נחזור לנושא הנידון כאן.

נכון שאנו צריכים שקרים קדושים, אבל הם באמת שקרים קדושים (אגב: השקר הכי גדול היא לטעון שאסור לשקר. לא רק שלא אסור, רק חייבים לשקר. האיסור לשקר זה רק בהונאה כלפי הזולת וכדומה. אבל בשלום בית (כפי שהקב"ה כביכול שיקר לאברהם ועוד ועוד כמו בתחבולות תעשה מלחמה שחז"ל אומרים כלפי משה ויהושע) חייבים לשקר. כלומר זה המעשה הנכון והרציונלי לעשות). הווה אומר, התורה אמת האבסולוטית, בכדי שתקבל אותו לפני שאתה מכיר אותו לעומק, אנו צריכים שקרים של סמכות וכו' וכו'.
מתי שתכיר אותו לעומק, וגם תהיה צדיק טבעית (שבדרך כלל זה בגיל הגבורות), אז שתכיר בסוד, אין כאן סכנה גדולה. אם כי גם כאן צריכים רחמי שמים כי "הן בקדושיו לא יאמין" אפי' עד יומינו האחרון.

לסיכום:

אנו חייבים את האימון בחכמים עד שנהיה חכמים בעצמינו.
או ניוותר על האימון, ואז תישלל מאיתנו את חירותינו ונצטרך משטר\גננת\שוטר. אולי נוכל לעסוק בסודות הנ"ל בחופשיות, אבל זאת חופש מדומיין כנ"ל. מה עוד המחיר גדול מידי, ראו משפט המלך של שמואל הנביא והבינו.

מודעות פרסומת

One thought on “סוד השנים עשר של האבן עזרא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s