עומק נס הכבשן וכדומיהם
ברצוני להוכיח במאמר הזה שוב שתמיד שלומדים את המקורות, תמיד חייבים את להבין דבר מתוך דבר כפי שנפסק בשלחן הערוך.
ובכן כתוב (בזכריה הנביא ג' ב') "הלוא זה אוד מצל מאש" ראיתי היום חז"ל במדרש איכה רבה שאומרת: אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פרחי כהנה ברחו בקולתופס (סוג של עליה) של היכל, וכולם נשרפו שם, ולא נשתייר מהם אלא יהושע בן יהוצדק כהן גדול שנאמר "הלא זה אוד מצל מאש"
נזכרתי מיד שבתלמוד מסופר סיפור אחר לגמרי והנה הסיפור במסכת סנהדרין
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד א
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שעשאן כקליות. יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם. מאי עבוד? אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר, אחאב אמר לה: כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה. וצדקיה אמר: כה אמר ה' השמיעי אל אחאב. אזלה ואמרה ליה לאבוה. אמר לה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי. כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה. אמר להו: מאן אמר לכון? – אמרו: הקדוש ברוך הוא. – והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי: אסור. – אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו – לא אמר להו, לדידן – אמר לן. אמר להו: אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה. – אמרו ליה: אינון תלתא הוו, ואנן תרין. – אמר להו: בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו. אמרו יהושע כהן גדול. סברי: ליתי יהושע דנפיש זכותיה, ומגנא עלן. אחתיוהו, שדינהו. אינהו איקלו, יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה' וגו', וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'! אמר ליה: ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל? – אמר ליה: אינהו תלתא הוו, ואנא חד. – אמר ליה: והא אברהם יחיד הוה! – התם לא הוו רשעים בהדיה, ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי – ואתיהיב רשותא לנורא. היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא – אוקדן יבישי לרטיבא.
ובכן כנודע אי אפשר מחלוקת במציאות היסטורי, זה או הסיפור של מדרש איכה או הסיפור של התלמוד. מה מהם נכון ?
ובכן ראינו הרבה סיפורי אש במקרא ובחז"ל (בתלמוד ובמדרש) סיפור חנניה מישאל ועזריה וסיפור אברהם אבינו אצל נמרוד והסיפור שלנו ועוד ועוד כמו סיפורים של תנאים שלומדים יחד ומי שמתקרב נשרף וכו' וכו'.
ובכן לעומק מדובר לא באש רק פשוט בכרת, כלומר מי שהוא בכרת כלומר לא משאיר זרע, הוא כביכול נשרף על דרך כל העומד להישרף כשרוף דמי. אם מישהו לא ראוי או צעיר שמתקרב לתלמידי חכמים שלומדים עריות או מעשה בראשית או מעשה מרכבה, הוא פשוט נשרף = כרת. זה עומק סיפורי התלמוד כלפי אש היוצאת מלימודי תלמידי חכמים. על אותו דרך, מי שמאמץ את תורת האומות (בניגוד לחכמת האמות), הוא אישית נשרף = כרת. ולכן אברהם אבינו שברח מאימפריית נמרוד בעצם ניצל מכבשן האש. וככה חנניה מישאל ועזריה פשוט ניצלו מחברת האומות כי לא השתחוו לחשיבה של האימפריה הבבלית. וככה יהושע כהן גדול. וכנודע נאמר במקרא (דברים פרק ז פסוק כה) פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ
בואו נשים לב למה שמסופר על יהושע בהמשך שם בתלמוד: מאי טעמא איענש? – אמר רב פפא: שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן. שנאמר ויהושע היה לבש בגדים צואים, וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא, מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן.
כלומר יהושע שבעצמו ניצל מול השני הליצניים שנשרפו (= כרת בגלל זנות = כרת), נאמר אליו שבגדיו כן נשרפו, ומה זה אומר ? שהוא בעצמו כן זכה לצאצאים אבל צאצאיו בניו התחתנו עם נשים לא ראויות להם וככה לא זכו לשרוד כמובן.
ותשימו לב שם בתלמוד לפני כן נשאלת מה קרה לחנניה ומישאל ועזריה אחרי הסיפור ? וחכמים אומרים: עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות !! כלומר הדגש כאן היא על והולידו בנים ובנות. כמו כן אצל יהושע כהן גדול כנ"ל, אם נשרף משהו מדובר על נשים לא הגונות שהתוצאה היא כמובן כרת.
גם על דניאל מסופר שם בתלמוד: ודניאל להיכן אזל?,,,,,, ודניאל אמר: איזיל מהכא, דלא ליקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון באש. כלומר אחרי שנבוכדנצר הפך את דניאל לאלוהי, דניאל פחד שמה דינו שריפה שלמעשה הבין שהוא יישרף = כרת ולכן הלך.
ובכן אנו רואים שכל מה שקשור לחשיבת האומות, לעומק מדובר על כרת אישית, הרי הדגל\הפסל\הלאום\החברה הדמיונית אמורה להתקיים מול הפרט שהוא נכרת אישית מעולמו. ולכן תמיד במקורות אש = כרת.
לסיכום:
שחז"ל לכאורה מספרים סיפור נחמד על יהושע כהן גדול, שלכאורה יש לנו מקור חז"לי אחר שמספר סיפור אחר לגמרי. אנו חייבים להבין שהם לא מספרים לנו סיפור היסטורי, רק יש כאן מסר תבוני להעביר לנו. וזה המסר העמוק של הסיפור: שאם אדם בגלל זנות או בגלל שהוא מאמץ את חשיבת האומות, או בגלל שהוא לומד דברים עמוקים בזמן שהוא עוד לא ראוי להם, הוא פשוט נכרת מעולמו = נשרף.
בכדי שנראה עד כמה החשיבה המקראית והחז"לית הזו היית בדם שלהם, נראה את החז"ל הבא: ירמיהו הנביא אומר (ירמיהו פרק כב פסוק י ) "אל תבכו למת ואל תנדו לו, בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו"
בכו בכו להלך: אמר רב יהודה: להולך בלא בנים. רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני, דכתיב בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. תרגום: רבי יהושע בן לוי "לא הלך לבית האבל אלא למי שנפטר בלי להשאיר ילדים" (מועד קטן כז ב')
עוד חז"ל על אותו דרך.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קטז עמוד א
אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו – הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, כתיב הכא: והעברתם את נחלתו, וכתיב התם: יום עברה היום ההוא. אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים – רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: כל שאינו מניח בן, וחד אמר: כל שאינו מניח תלמיד. תסתיים רבי יוחנן דאמר תלמיד, דאמר רבי יוחנן: דין גרמיה דעשיראה ביר, תסתיים דרבי יוחנן דאמר תלמיד. ומדרבי יוחנן אמר תלמיד, רבי יהושע בן לוי אמר בן, והא רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא אלא לבי מאן דשכיב בלא בני, דכתיב: בכו בכה להולך, ואמר רב יהודה אמר רב: להולך בלא בן זכר! אלא, רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד. ומדר' יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד, רבי יוחנן אמר בן, קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן! לא קשיא: הא דידיה, הא דרביה. (סימן: הדד עני וחכם) דרש רבי פנחס בן חמא, מאי דכתיב: והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא? מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן – נאמרה בו מיתה. ויואב לא הניח בן? והכתיב: מבני יואב עובדיה בן יחיאל! אלא, דוד שהניח בן כמותו – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו – נאמרה בו מיתה.
במקום אחר הסברתי את חז"ל על הפסוק כך: ירמיהו אומר שאין לבכות על מת. למה אין לבכות על מת ? ועוד הוא אומר שיש לבכות על מי שעוזב את הארץ .למה מי שעוזב את הארץ צריך לבכות עליו יותר משמת ? למה עזיבת הארץ יותר ממוות ? ולמה ירמיהו לא רואה במוות אסון ?
באים חז"ל – רב יהודה – ואומרים שהכוונה להולך = בלי בנים. כלומר על מת עם בנים לא צריך לבכות אבל על הולך בלי בנים צריך לבכות.
איפה חז"ל רואים בפסוק לעיל את הדבר הזה ? מנין להם לדרוש דבר כזה רחוק בזמן שהפסוק עצמו אין לו פשר ועוד להעמיס עליו נושא (מת בלי בנים או עם בנים) שלא קשור בכלל ?
ירמיהו מדבר על למות בארץ ישראל לבין למות בחוץ לארץ שעל המת בארץ ישראל לדעתו לא צריך לבכות, וצריך לבכות על מי שעוזב את הארץ כי ימות שם. אז מה ההבדל בין למות בארץ ישראל לחוץ לארץ ?
אז אייך נכנס כאן ההבדל החז"לי בין המת עם ילדים למת בלי ילדים ?
התשובה היא חז"ל שהם ראו את הפסוק בירמיהו והבינו כפשוטו שירמיהו מדבר על אדם, שאדם בלי הטבע הוא מת = הגר בחוץ לארץ. ואדם עם הטבע חיי לנצח. וכמובן בלי ילדים אין על מה לדבר שהוא מת גם בארץ ישראל וק"ו בחוץ לארץ שאין לו את הטבע.
ולכן דרשו חז"ל שהמת בלי בנים עליו צריך לבכות. אבל המת עם ילדים ?! מה זרעו בחיים אף הוא בחיים !!!
האבן עזרא אומר שלמי שיש חלק\נחלה בארץ ישראל, הוא בן עולם הבא. לעומק הוא אומר מה שהנביא אומר כאן, שצריך לבכות אדם שגר בחוץ לארץ כי אז הוא אדם מת אפי' שיש לו שם בנים. כי שם הוא תחת אליל הכסף ואליל הקניינים, מה שאין כן הגר בארץ ישראל שיש לו נחלה על ידי חלוקת יהושע בגורל ?! הוא בן עולם הבא ולכן אין טעם לבכות את האדם המת בארץ ישראל. ולכן אומר הנביא "בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו"
לסיום
כפי שראינו לעיל חז"ל אומרים: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: כל שאינו מניח בן, וחד אמר: כל שאינו מניח תלמיד. כלומר או בן או תלמיד, זה חיי נצח. מה שאין כן מי שלא משאיר בנים או תלמידים, הם נשרפים בכבשן = כרת אישית.
זה לעומק סיפור נס הכבשן.
בברכה
Max maxmen
מהפכה מחשבתית חברתית 
<span dir=rtl>3תגובות ל‘עומק נס הכבשן וכדומיהם’</span>