אשריך הרבנית רוטנברג תליט"א

אשריך הרבנית רוטנברג תליט"א

אני לא האדם שיודע לברך ולהלל בן אנוש שעוסק בחינוך. ולכן אני מברך אותך בכל ברכות התורה לך ולצאצאיך עד עולם, על כך שבזכותך יש בישראל אלפי משפחות שהולכים בדרך השם ובדרך היהדות האותנטית. המלחמה של האנטישמים בך כמו בחיים וולדר, בא לדבר אחד. להחריב  את היהדות, ולהשליט את תרבות המערב על כולנו. ולכן אל לך להתרגש כי כולנו – כל היהודים היראי השם, עמך. כל הציבור כולו ילחם בעדך נגד האנטישמים המודרניים. כי לא רק את מובלת לכיכר העיר בשביל האספסוף אוכלי הדם הישראלי. אלא כל חרדי – ילד וילדה נער ונערה איש ואישה זקן וזקנה, מובלים יחד עמך לכיכר העיר הרי זאת בדיוק המטרה של האנטישמים האלה.

קראתי את כל הכתבה בעיתון ישראל היום. ואני מציע לכל אדם אינטליגנט שאכל מעץ הדעת לקרוא את הכתבה ולהתרשם.

מה נאמר ומה נדבר. מדובר בחבורה של חולה נפש שצריכים אשפוז במידית. ואני הסביר בטוב טעם את העניין כאן.

תרבותית מי שמכיר, הירושלמים מה שנקרא הישוב הישן, לא מתחבקים. אבל רוב התרבויות בעולם מתחבקים. ואני מדבר אפי' בשמחות לא מתחבקים, ק"ו לא בשביל חינוך ואהבה. בקיצור בתרבות הזה להרעיף אהבה בין אב לבן, מורה לתלמיד, חבר עם חבר, ואפי' בזוגיות, זה משהו שלא מתבטא פיזית. זר לא יבין זאת. אבל ירושלים לא נחלקו לשבטים ולכן לירושלים הגיעו אחרי המלחמה מכל השבטים מכל התרבויות ולאט לאט הגיע הביקורות הגדולות על שיטת החינוך הירושלמית. כלומר ילדים וילדות ואפי' מתבגרות ראו אייך הזרים מרעיפים אהבה, והרגישו ואפי' טענו בפה מלא מול הורים ומחנכיהם שהירושלמים קשים וקרים וכו' וכו'.

ואז כמובן מחנכים חדשים וצעירים דירבנו את הירושלמים – במשפחה ובמוסדות להתחיל להראות אהבה. קמו לנו מומחים חדשים שכאלה, שלימדו את הירושלמים מזה ואייך צריך להרעיף אהבה במשפחה ובחינוך.

אני נזכר שפעם ישבתי בחתונה ליד ר' עזריאל אוירבך. חברי החתן נכנסו לאולם, והתחבקו עם הראש ישיבה שהיה ירושלמי וממש נישקו אותו והוא נישק אותם. ואני ככה מסתכל על ר' עזריאל ור' עזריאל מסתכל עלי ואומר לי: נווו אנחנו לא הינו צריכים להראות אהבה בפיזיות. היום זה אחרת – אמר בכאב.

בתחילת הדרך באמת, שאבא ירושלמי פתאום שם את ידו על הכתף של בנו, הבן ברח מאביו. והאבא מרוב תסכול היה הולך למחנך – זה שהמליץ לו לחבק וכו', וזעק, הילד בורח ממני. המחנך השוטה לא הבין את הסיטואציה וכנ"ל האב התמים הזה שהלך אחרי המחנך הטיפש. שניהם לא הבינו שתרבותית זה מושרש הדבר הזה. הילד מבטן ומלידה לא סובל את זה.

אבל עבר דור, והנה כמעט הכל השתנה. ילדים צריכים חיבוק?! לפחות לא בורחים מיזה!!! כלומר יש הבדל גדול בין הירושלמי הטיפוסי של פעם לבין הירושלמי של היום.

אני מספר לכם את כל זה בכדי שתבינו שקראתי את הכתבה בישראל היום על הרבנית רוטנברג הדגולה. ראיתי מחנכת שמנסה בכל כוחה להרעיף אהבה בדרך של התרבויות שמחבקות כנ"ל. כלומר מה שראיתי בכל המשפחות והמוסדות הירושלמיות באותו תקופה שזה התחיל השיטה חדשה של להרעיף אהבה באופן פיזית. את זה בדיוק ראיתי בכתבה. הילדים והילדות של היום מפונקות בטירוף והמומחים מציעים לחבק במיוחד לנערים חלשים וחלשות.

וכאן בדיוק נכנסים האנטישמים. הרי תמיד אפשר לטעון שהיא חיבקה בגלל שהיא לסבית או פדופילית. תמיד אפשר להאשים ראש ישיבה או מלמד, שהוא מחבק כי הוא הומו. תמיד אפשר לטעון על מחנך חם (חם = אדם רגשן מדי שבאמת ובתמים מחבק ומנשק ואוהב כל תלמיד) שהוא פוגע מינית. הרי עם איזה ברומטר אפשר לבדוק דבר שכזה? בכלל, האם יש מישהו שיכול להגדיר גבולות מתי זה תמימות ומתי זה מחשבות מיניות? האם הקרבן כביכול יכול לקובע מה מחשבות המחנכת או המחנך?

הרג אותי דברי אחת הקרבנות שבשעת מעשה לא הבינה רק אחרי שנים הבינה. תגידי את מפגרת?! אם בשעת מעשה לא הבנת, אז לא היה כלום. הרי זאת בדיוק הבעיה שאי אפשר להבין מחשבות אדם. אפשר לחשוד. אז אם חשדת אז, אז אפשר לברוח כמו הבן מאביו לעיל. ואם לא חשדת אז לא קרה כלום. אחרי שנים את מבינה?! מה את מבינה עכשיו כי אמרו לך שיש לסביות ופדופיליה והלבשת את המושגים על הרבנית רוטנברג?!

לסיכום:

יש ילדים\ילדות נערים\נערות שדווקא הנגיעה החיבוק והליטוף של ההורה והמחנך, מצילה אותם. יש ילדים ונערים שלא אוהבים שנוגעים בהם אפי' ההורים.

אני לא רואה שום פסול בניסיון של כל מחנך לנסות, הרי הוא לא יכול לדעת את זה מראש. ואם יראה שהילד לא מרגיש בנוח, אז שילך עמו בדרכים אחרות. הכלל שכל מחנך חייב לדעת היא שיש ויש ואסור לוותר על כך. כלומר זה לא שאלה שאפשר לומר שב ואל תעשה ואל תיגע באף ילד, כי יש ילדים שרק זה יציל אותם.

ואז המחנך בוודאי ישאל בזעקה: אבל יש אנטישמים בחוץ?! תשובתי היא ששום דבר לא יעזור, הם ימשיכו לרדוף את היהודי לנצח. ולכן אין לנו את הפריבילגיה לוותר על חינוך הבנים והבנות בגלל שיש אנטישמים בחוץ.

כותב בצער רב

Max maxmen

<span dir=rtl>4תגובות ל‘אשריך הרבנית רוטנברג תליט"א’</span>

  1. נו באמת. מאמר מגמתי ומוגזם, כאילו הטענות הן שהיא ניסתה לתת חיבוק אמהי לתלמידה וכשקלטה שלא אז לא… מדובר בנישוקים בפה ועניינים עם אופי מיני. תתבייש

    אהבתי

  2. מי מחליט ואייך מחליטים מהי חיבוק אמהי ומה לא? אם הכל תלוי במחשבתו של המחבק, מי יודע מחשבות? ואם זה תלוי לגמרי במחשבתו של המחבק ועל פיה הנפגע נפגע או לא נפגע, אז אין כאן לעולם נפגע = פרדוקס. הרי תמיד יכול הנפגע לחשוב שאולי המחבק לא חשב אלא לחבק.

    לסיום: רק חסר מוח לא מבין שכאב תמיד היא סובייקטיבי. ואם הכאב תלוי במה חשב הפוגע, זה לא כאב רק שאלה של אשפוז דחוף.
    אגב בתלמוד נשיקה בפה היה לגמרי רגיל "ואמריתה קומי דשמואל וקם ונשקי על פומי" (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ד)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s